הרצאות בכנסים

  לפסיכואנליזה יש מקום חשוב בפרוייקט הדמוקרטי. בדומה לדמוקרטיה, גם הפסיכואנליזה אינה לוקחת כמובנת מאליה את יכולתם של בני אדם להבחין בין מציאות לבין משאלות לב, או את יכולתם לחשוב ולהרגיש. בדומה לדמוקרטיה גם הפסיכואנליזה מניחה, ואף חוקרת, את הקשר בין אינטגרציה של חלקים שונים באישיות לבין אינטגריטי. בדומה לדמוקרטיה

החיבור "על זכרונות מחפים" שפורסם על ידי פרויד ב"ירחון לפסיכיאטריה ונוירולוגיה" ב 1899 הוא אחד מאותם חיבורים שבעזרתם ניתן לעקוב אחר המהלך הפתלתל של תיאוריית הזיכרון הפסיכואנליטית והקשר שלה לאנליזה העצמי של פרויד ולתיאוריה הקלינית. זהו חיבור יוצא דופן גם מבחינה ספרותית משום שהוא כולל דיאלוג ארוך עם מטופל דמיוני

המבט הנשקף מחדר הטיפולים הוא של תנועת מטוטלת בין תפישות זמן שונות – בין הזמן הדיאכרוני והלינארי לבין הזמן השבור או המעגלי. הסיטואציה הטיפולית מורכבת מהרבה פרמטרים שתכליתם להעצים ולהחיות את הקיום המשותף של שני הזמנים- הזמן הציקלי של קירוס והזמן הלינארי של כרונוס. מצד אחד אנחנו מוזמנים לומר כל

יתכן שמשימת שחרורו של האדם מעולו של האני העליון צלחה מעל ומעבר למשוער. סוג חדש של פתולוגיות – פסיכולוגיות אינדיבידואליות, תרבותיות ופוליטיות – הפכו זה מכבר לסממניו של עידן המאדיר את האינטרס האישי ורואה באושר ובאשמה אנתי-תיזה האחד של השני.

it’s  time that we free ourselves from Freud’s restrictive definition of what is a Weltanschaaung, and accept the fact that the practice of psychoanalysis entails more than a questioning attitude to the riddles of life carried out by means of a rigorous scientific method. Is it really a sign of

מי שעוסק בפסיכואנליזה מכיר את תחושת הבדידות שהיא חלק בלתי נפרד מההתמסרות הממושכת לעולמו הפנימי ולעולם הפנימי של מטופלים באנליזה. אבל ישנו סוג נוסף של בדידות שהיא נחלתם גם של מי שאינם עוסקים בפסיכואנליזה כשיטת טיפול, כי אם בפסיכואנליזה כשיטת חקירה. את הבדידות של אלה הייתי מכנה בשם: 'בדידות, או

השאלה שאותה אבקש להעלות לדיון כאן היום תהיה, האם "הקשבה מתזמרת" לאובייקט האנליטי הפנימי של האנליטיקאי יכולה להוסיף להבנתנו את שמתרחש במהלך שעה מסויימת ואת האופן שבו היא מבוצעת. המדובר למעשה בערב רב של שאלות, שלא בהכרח מצויות על אותו מישור, אבל מרביתן מסגירות נקודת מבט הרואה באנליטיקאי מן סוג

Psychoanalytic literature on vengeance tends to reduce revenge to a phenomenon of the inner world of the individual, as an acting-ˇout of envious aggression and megalomanic narcissim. Vengeance, however, is not exercised for the purpose of evacuating “bad parts” of the self only. It sometimes reveals a wish to reclaim

העיתונאי הצעיר שמחלת הכפיון שלו גורמת לו להתקפי פרכוס ברגעים הכי פחות מתאימים; העלם שדמעותיו הכבושות זולגות מעצמן במקומות הלא נכונים; הילד שנודד בשנתו ומשתין במקומות הלא נכונים (ועל האנשים הלא נכונים) – גרין הוא אמן הסימפטום הקצר. הקולנוען הישראלי היחיד, למיטב ידיעתי, שלגיבורים שלו יש לא רק ״אישיות מורכבת״,