בתקופת המלחמה הקרה היה נהוג לומר שאחת הדרכים הפשוטות לחשוף מרגלים זה לעמוד מאחוריהם בתור במכולת השכונתית ולשמוע באיזו שפה הם סופרים את העודף. כדי לחשוף ״סוכנים כפולים״ בפסיכואנליזה – ואין אנליטיקאי שאינו סוכן כפול, או לפחות היה כזה בעברו – כדאי לשמוע מה יש להם להגיד על ההעברה. בדיבור
בפסיכואנליזה אנחנו מרבים להרהר בשאלות ׳מה הוא האובייקט של הפסיכואנליזה׳, או ׳מה הוא אובייקט פסיכואנליטי?׳. האם יכול להיות ששאלות הנוגעות לטיבו של האובייקט ולמיקומו במרחב — שאלות בעלות השלכות תיאורטיות וקליניות כבדות משקל שהעסיקו את פרויד בשנות האנליזה העצמית שלו שבהן גם החל לאסוף אובייקטים קדמונים — דחקו בו לפתע
רבים ממטופלינו עדיין זקוקים לעזרה על מנת שיוכלו להתייצב מול האני-העליון בגרסותיו הפרברטיות והדכאניות. אבל יתכן גם שמשימת שחרורו של האדם המודרני מעולו של האני-העליון צלחה מעל ומעבר למשוער. סוג חדש של פתולוגיות – פסיכולוגיות אינדיבידואליות, תרבותיות ופוליטיות – הפכו לסממניו של עידן הרואה בחיים טובים ובאשמה אנתי-תיזה האחד של
פרויד, לו נשאל, לא היה שש לתרום מאמר לאסופה שלנו. כשהתבקש פעם לתרום מאמר לקובץ לכבוד האונבירסיטה העברית הוא סרב בנימוק ש׳פרסום של עבודות מתחומי ידע שונים […] נושא לדעתו אופי הפגנתי יותר מאשר מהלך שתכליתו לקדם את המדע׳. דברים בהשקת הספר "איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה" (כרמת 2018) באוניברסיטת ת"א
אנטישפע פרויד בספרות 25 מאי 2018 ca c’est ne pas Freud לאיש הנחמד הזה שאת דיוקנו (שנעשה בידי מוריץ אופנהיים) אתם יכולים לפגוש במוזיאון ישראל קוראים קרל לודוויג בורנה. הוא נולד ב 1786 בגטו היהודי בפרנקפורט ואחרי שמאס בלימודי הרפואה והמשפטים שאביו כפה עליו הוא פנה לעסוק בכתיבה ספרותית, מחזאית
״שאיפתו של האדם לזכור חייבת להתאזן בנכונות לשכוח״ כותב ניטשה במאמרו ״כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים״ (1873). ממש באותן שנים מפתח גם פרויד תיאוריה ושיטת טיפול שיאפשרו לאנשים לעשות שימש בידע אודות עברם על מנת להיחלץ מאחיזתו. הדרך לגילוי הפסיכואנליזה עברה דרך שתי תחנות מרכזיות: 1. נטישת הפרדיגמה השלטת בפסיכיאטריה
לפסיכואנליזה יש מקום חשוב בפרוייקט הדמוקרטי. בדומה לדמוקרטיה, גם הפסיכואנליזה אינה לוקחת כמובנת מאליה את יכולתם של בני אדם להבחין בין מציאות לבין משאלות לב, או את יכולתם לחשוב ולהרגיש. בדומה לדמוקרטיה גם הפסיכואנליזה מניחה, ואף חוקרת, את הקשר בין אינטגרציה של חלקים שונים באישיות לבין אינטגריטי. בדומה לדמוקרטיה
החיבור "על זכרונות מחפים" שפורסם על ידי פרויד ב"ירחון לפסיכיאטריה ונוירולוגיה" ב 1899 הוא אחד מאותם חיבורים שבעזרתם ניתן לעקוב אחר המהלך הפתלתל של תיאוריית הזיכרון הפסיכואנליטית והקשר שלה לאנליזה העצמי של פרויד ולתיאוריה הקלינית. זהו חיבור יוצא דופן גם מבחינה ספרותית משום שהוא כולל דיאלוג ארוך עם מטופל דמיוני
המבט הנשקף מחדר הטיפולים הוא של תנועת מטוטלת בין תפישות זמן שונות – בין הזמן הדיאכרוני והלינארי לבין הזמן השבור או המעגלי. הסיטואציה הטיפולית מורכבת מהרבה פרמטרים שתכליתם להעצים ולהחיות את הקיום המשותף של שני הזמנים- הזמן הציקלי של קירוס והזמן הלינארי של כרונוס. מצד אחד אנחנו מוזמנים לומר כל
יתכן שמשימת שחרורו של האדם מעולו של האני העליון צלחה מעל ומעבר למשוער. סוג חדש של פתולוגיות – פסיכולוגיות אינדיבידואליות, תרבותיות ופוליטיות – הפכו זה מכבר לסממניו של עידן המאדיר את האינטרס האישי ורואה באושר ובאשמה אנתי-תיזה האחד של השני.