העיתונאי הצעיר שמחלת הכפיון שלו גורמת לו להתקפי פרכוס ברגעים הכי פחות מתאימים; העלם שדמעותיו הכבושות זולגות מעצמן במקומות הלא נכונים; הילד שנודד בשנתו ומשתין במקומות הלא נכונים (ועל האנשים הלא נכונים) – גרין הוא אמן הסימפטום הקצר. הקולנוען הישראלי היחיד, למיטב ידיעתי, שלגיבורים שלו יש לא רק ״אישיות מורכבת״,
המבט הנשקף מחדר הטיפולים הוא של תנועת מטוטלת בין תפישות זמן שונות – בין הזמן הדיאכרוני והלינארי לבין הזמן השבור או המעגלי. הסיטואציה הטיפולית מורכבת מהרבה פרמטרים שתכליתם להעצים ולהחיות את הקיום המשותף של שני הזמנים- הזמן הציקלי של קירוס והזמן הלינארי של כרונוס. מצד אחד אנחנו מוזמנים לומר כל
יתכן שמשימת שחרורו של האדם מעולו של האני העליון צלחה מעל ומעבר למשוער. סוג חדש של פתולוגיות – פסיכולוגיות אינדיבידואליות, תרבותיות ופוליטיות – הפכו זה מכבר לסממניו של עידן המאדיר את האינטרס האישי ורואה באושר ובאשמה אנתי-תיזה האחד של השני.
it’s time that we free ourselves from Freud’s restrictive definition of what is a Weltanschaaung, and accept the fact that the practice of psychoanalysis entails more than a questioning attitude to the riddles of life carried out by means of a rigorous scientific method. Is it really a sign of
מי שעוסק בפסיכואנליזה מכיר את תחושת הבדידות שהיא חלק בלתי נפרד מההתמסרות הממושכת לעולמו הפנימי ולעולם הפנימי של מטופלים באנליזה. אבל ישנו סוג נוסף של בדידות שהיא נחלתם גם של מי שאינם עוסקים בפסיכואנליזה כשיטת טיפול, כי אם בפסיכואנליזה כשיטת חקירה. את הבדידות של אלה הייתי מכנה בשם: 'בדידות, או
השאלה שאותה אבקש להעלות לדיון כאן היום תהיה, האם "הקשבה מתזמרת" לאובייקט האנליטי הפנימי של האנליטיקאי יכולה להוסיף להבנתנו את שמתרחש במהלך שעה מסויימת ואת האופן שבו היא מבוצעת. המדובר למעשה בערב רב של שאלות, שלא בהכרח מצויות על אותו מישור, אבל מרביתן מסגירות נקודת מבט הרואה באנליטיקאי מן סוג
Psychoanalytic literature on vengeance tends to reduce revenge to a phenomenon of the inner world of the individual, as an acting-ˇout of envious aggression and megalomanic narcissim. Vengeance, however, is not exercised for the purpose of evacuating “bad parts” of the self only. It sometimes reveals a wish to reclaim
״אנטישמיות׳, כתב מרסל פרוסט, ׳היא אמת שיצאה מדעתה״. הרצאה בכנס השנתי של הפדרציה הפסיכואנליטית האירופית (ברלין, מרץ 2016) שבה התמקדתי בפונקציה...
החשיבה הפסיכואנליטית הפנתה תשומת לב רבה ליכולת לאהוב, לשחק וליצור. על היכולת לעבוד ועל הפונקציה שהעבודה ממלאת בחיים הנפשיים נכתב אך מעט. בהרצאתי אבקש להרהר על אודות כל מיני סוגים של עבודה: של האנליזנד ושל האנליטיקאי; בתוך האנליזה ומחוצה לה. החלק הראשון בהרצאה מוקדש לבדיקה של מושג העבודה בחשיבה של
האם ניתן "לתת אמון" בקהילה מדעית שמפנה עין עיוורת לעובדת חיים יסודית של המקום שבו היא פועלת? מה המחיר שהשיח הפסיכואנליטי בישראל משלם על ההתעלמות מהירושה שהמקום הזה מצווה לו? החברה הפסיכואנליטית בארץ ישראל הצליחה לקיים ולפתח בתנאים כמעט בלתי אפשריים סוג של אוניברסאליות מקומית. את השלב הבא בפרויקט הפסיכואנליטי