העיתונאי הצעיר שמחלת הכפיון שלו גורמת לו להתקפי פרכוס ברגעים הכי פחות מתאימים; העלם שדמעותיו הכבושות זולגות מעצמן במקומות הלא נכונים; הילד שנודד בשנתו ומשתין במקומות הלא נכונים (ועל האנשים הלא נכונים) – גרין הוא אמן הסימפטום הקצר. הקולנוען הישראלי היחיד, למיטב ידיעתי, שלגיבורים שלו יש לא רק ״אישיות מורכבת״, ״נפש מסוכסכת״ או ״משאלות לב בלתי ממומשות״, אלא בפשטות: לא מודע. לגיבוריו יש לא מודע והוא מלוהק לסרט כשותף מלא בעלילה. הסימפטום כשלעצמו לא באמת מזכה את בעליו בידע מיוחד על עצמו ועל העולם (בעבר ייחסו לחולי אפילפסיה סגולות נבואיות), אבל יש לו לסימפטום הנפשי/גופני השפעה שחורגת אל מעבר למימד הנוירוטי הבנאלי או המלודרמטי. רגע הופעתו של הסימפטום, הרגע שבו הלא מודע ״עולה למתפרצת״, הוא רגע שיש לו פוטנציאל טרנספורמטיבי. אבל כדי שזה יקרה אנחנו צריכים משפחה (או פסיכואנליזה).
דברים ב׳אנטישפע׳ לכבוד סרטו של איתן גרין ׳חדרי הבית׳ 26 מאי 2017>>