"האמת היא שהמשפט 'אני פרוידיאני' כשלעצמו הוא מין אוקסימורון, כי להיות פרוידיאני זה גם להכיר בכך שאתה אף פעם לא רק מה שאתה אומר שאתה רוצה להיות – אתה תמיד יותר או פחות ממי שאתה חושב שאתה, אתה לא אדון למי שאתה, האחרות טבועה בך, בין אם תזהה אותה ובין אם תתנכר לה. ולכן כל רעיון הזהות הפרוידיאני חותר תחת האמירה 'אני פרוידיאני'. אין דבר כזה, כי אתה אף פעם לא יודע עד הסוף מי אתה. אני גם לא חושב שיש מקום לטהרנות תיאורטית בתוך החשיבה הפסיכואנליטית, ומי שחושב שהוא יכול למתוח גבולות תיאורטיים חדים וברורים מחמיץ את תפיסת האדם הפרוידיאנית.
זה טיבה של החקירה הפסיכואנליטית – היא חושבת כל הזמן, היא מייצרת תיאוריה על עצמה. ולכן, ההתפתחות של מחשבת פרויד תלויה במידה רבה ביכולת שלנו להחזיק באמת את הפרדוקס הזה, שבתוך כל מחשבה על נפש האדם, תמיד יהיה משהו שלא מודע למחשבה הזו על אודות עצמה, שלא נגיש. לא רק לבני אדם יש לא־מודע, גם לתיאוריה יש לא־מודע. אין מקום שממנו אפשר להביט אובייקטיבית על התופעה הנפשית. כמובן שאנחנו עושים מאמץ לאובייקטיביזציה של הסובייקטיביות, אבל יש למאמץ הזה לא־מודע.