בידיו האמונות של פרויד הכותב, ולאו דווקא המטפל, נותנים סיפורי המקרה ביטוי מוחשי לדיאלקטיקה המורכבת הקיימת בפסיכואנליזה משנותיה הראשונות בין המטאפסיכולוגיה הפוזיטיביסטית והדטרמיניסטית שהציע, לבין המתודה ההרמנויטית והביקורתית שפיתח להבנת נפש האדם. במה שנוגע להליכה אלגנטית בשדה המוקשים הזה שליווה תדיר את הפסיכואנליזה אין שני לפרויד. בכמה מנקודות השיא בחיבור עשוי הקורא לחוש כיצד הוא נלכד ברשת הקשרים הסבוכה שטווה ראשון הפסיכואנליטיקאים בין הטכניקה הפסיכואנליטית למטאפסיכולוגיה שעומדת בבסיסה. במקומות אחרים בחיבור נוכל לעמוד מקרוב אחר מאמציו של פרויד להדביק את הפער שבין הממצאים הקליניים למערכת המושגים התיאורטית שעמדה לרשותו באותה תקופה. דווקא ברגעים המותחים האלה טוב נעשה אם נרפה מעט את אחיזתנו מהרסן הרציונליסטי ונסב את תשומת ליבנו לצורת הכתיבה, לשימוש בזמנים, לנימת הדיבור, לקצב, ולאלמנטים סגנוניים אחרים באמצעותם מעביר לנו פרויד תחושה בלתי אמצעית של מהלך האנליזה על הקשיים שהיא מזמנת למשתתף בה.
פורסם כאחרית דבר לסיפור המקרה של איש הזאבים -״ לתולדותיה של נוירוזת ילדות״ (פרויד 1917) עריכה מדעית ותרגום: ערן רולניק. ספרים הוצאה לאור 1999