השבוע יצא לאור גליון הו ליוויתני בעריכת דורי מנור.
מהי ספרות? שואל גליון הו מספר 20.
מאה ומשהו מחברים מנסים להשיב.
כך נפתחת מסה קצרה שתרמתי לגליון:
״בשבוע השני למגיפה פנה אלי סופר בבקשה להתייעצות.
הסופר הבהיר שמדובר בייעוץ ספרותי ושיסתפק בשיחה טלפונית. ״יש לי בעיה עם הגיבור של הספר שזה עתה סיימתי לכתוב. הוא בוגד באשתו. האם כפסיכואנליטיקאי היית רואה קשר בין הבוגדנות של אדם לבין העובדה שהוא התייתם מאמו בגיל 10?״.
לאחר שווידאתי שלא מדובר במתיחה עניתי לסופר שארצה להתייחס לשאלה שלו תחילה כקורא ואחר כך כפסיכואנליטיקאי.
גיבורי הספרות שנחקקו בזיכרוני, אמרתי לסופר, חיו בעולם משל עצמם שהתקיימו בו בדחיסות רבה זיקות שונות ומשונות בין אנשים וחפצים ובין התרחשויות ממשיות ודמיוניות. לפעמים יש לעולם שבו הספרות חיה זיקה לעולם שבו אני חי ולפעמים העולם שמתגלה לי בספר הוא זר ומוזר. המתח הזה שבין המוכר לבין הזר מעורר חרדה, ממריץ את הדמיון והמחשבה, ובדרך כלל גם מסב הנאה. מעולם לא הייתי זקוק לפסיכולוגיה על מנת להזדהות עם גיבורי הספרות שאהבתי, בין שהם פעלו באופן מעורר השראה או בצורה נלוזה. כשאני מנסה למצוא דמיון, בין קריאת ספר לבין הקשבה למטופל באנליזה, או בין המעשה הספרותי לבין המעשה הטיפולי, נדמה לי שהספרות והפסיכואנליזה משתמשות באמצעים שונים על מנת להשיג כמה מטרות דומות. שתיהן מעבירות את הקורא/המטופל ממצב של העדר תשומת לב למצב של עוררות. שתיהן יודעות כיצד לגרום לנו לחשוב, לדמיין ולהיות בקשר עם עצמנו ועם העולם באופן שחורג מההתנסות הרגילה. באנליזה המטופל מתוודע וחי חלקים בעולמו הפנימי שבדרך כלל הוא אינו ער לקיומם או מתכחש אליהם. האמצעים שבהם הספרות משיגה מטרה זו הם שונים. גיבור ספרותי ראוי לשמו לעולם לא יגלה לקורא את הפסיכולוגיה שלו באמצעות פרט ביוגרפי כזה או אחר (כמה מעט אנחנו יודעים על ילדותם של גיבורי הרומנים הגדולים). אבל בידיו של סופר מוכשר גיבורנו מגלה לנו את פרצופו האמיתי דרך תיאור האופן הגנדרני שבו הוא עולה במדרגות, או בלהיטותו אחרי עוגות שמרים מסוג מסויים שאת שמן הוא הוגה במבטא נלעג […]״