״שאיפתו של האדם לזכור חייבת להתאזן בנכונות לשכוח״ כותב ניטשה במאמרו ״כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים״ (1873). ממש באותן שנים מפתח גם פרויד תיאוריה ושיטת טיפול שיאפשרו לאנשים לעשות שימש בידע אודות עברם על מנת להיחלץ מאחיזתו. הדרך לגילוי הפסיכואנליזה עברה דרך שתי תחנות מרכזיות: 1. נטישת הפרדיגמה השלטת בפסיכיאטריה של המאה התשע עשרה שתלתה חולי נפשי בניוון, בתורשה או בטראומה פיזית 2. תפישה חדשה שלפיה פעילות נפשית נורמאלית ממלאת תפקיד מרכזי בגרימת חולי נפשי.
בד בבד עם ההתרחקות מהמודל הפסיכיאטרי בכל הקשור לאטיולוגיה של מחלות הנפש פרויד מתרחק גם מהתפיסה הפסיכיאטרית הגורסת שניתן לכפות על החולה באמצעים שונים מחשבות, רעיונות ועמדות שיסייעו להבראתו. "מעולם לא הצלחתי׳, כתב פרויד, ׳לסלף זיכרון של מטופל או לשנות את הקשר שבין אירועים שונים". מדוע פרויד נחפז לטעון שאין ביכולתו של המטפל הנפשי להשפיע על הזיכרונות של מטופליו? מדוע חשוב לו כל כך לסתור את הדעה הרווחת בקרב רופאים על כך שחולים היסטרים ניתנים להשפעה בנקל?