אפשר להלך שנים ארוכות בשדות הפסיכואנליזה מבלי לקרוא את חיבורו של פרויד על משה. ניתן גם ניתן לעסוק בפסיכואנליזה מבלי להיות יהודי. אולם מגיע הרגע שבו כל קורא פרוידיאני רציני שואל את עצמו: מה בדיוק עבר על האיש כאשר פנה בערוב ימיו לבחון בכלים פסיכואנליטיים דווקא את שאלת "זהותו האמיתית"
בחסות סקרנותו האינסופית, וכשהוא מצוי עדיין תחת השפעת האכזבה מקבלת-הפנים הצוננת ל"פירוש החלום", הצליח פרויד להגניב אל בין כתביו טקסט אירוטי, מזעזע, אלים ולעתים גם מביך. קל יותר לקרוא את ספר חלומותיו הנוגע ללב מאשר להתלוות אליו כשהוא מציג לפנינו את מעלליו של הלא-מודע באמצעות אוסף הבדיחות שלו. סקירה
"אבל ומלנכוליה" הוא ציון דרך חשוב בהתפתחות הגותו של פרויד, בהיותו חיבור המבשר, גם אם במובלע, על הרחבת שדה הראייה הפסיכואנליטי מעבר לעקרון העונג, ועל ההמשגה הדואלית, השנויה כל כך במחלוקת, של תיאוריית הדחפים (העמדתו של יצר המוות כבן זוגו של יצר המין). חשובה לא פחות היא תרומתו להבנת הקשיים
"מעולם לא היה כוח התבונה הבהיר והצלול של פרויד דרוש לנו כבימים אלה בישראל! דע מה תשיב להם". במלים אלה מקדמת בימים אלה ספריית פועלים את מכירת הקובץ "התרבות והדת", שלוש מסות של פרויד בעריכת נתן זך. ומכיוון שמדובר בשלושה תרגומים חדשים לשלוש מסות שכבר ראו אור בהוצאת "דביר" לפני כשלושים
"הצגת הנרקיסיזם" הוא טקסט מפתח בהגותו של פרויד. קלינאי בן זמננו שיסכים להשהות את ספקנותו ויקרא את החיבור בָּאטיות המתבקשת מובטח לו שיבוא על גמולו. שכן מעבר לחשיבותו התיאורטית, החיבור נוגע בכמה מן הבעיות הקליניות השכיחות שהמפגש הטיפולי צופן בחובו. פורסם בשיחות-כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה למאמר המלא>>
"להפתעתי הרבה גיליתי יום אחד", כותב הגיבור המספר ומזמין את קוראיו להתלוות אליו לאחד ממסעותיו הליליים המפתיעים. למרות מורכבות הדיון התיאורטי, בעל החלום פרויד נוקט שפה דיאלוגית יותר ומלומדת פחות מזו שנקט בפשר החלומות. אין זו שפתו של מדען השוטח את ממצאיו באובייקטיביות, כי אם לשונו של דרשן מיומן או
פרויד כותב: "פירוש החלום הוא דרך המלך להכרת הלא-מודע בחיי הנפש". לא מעט יומרה, אך גם מידה של ענווה מגולמות באימרת כנף מודרנית זו, שכמו נכתבה עבור אחד מאותם עלוני תיירות מפתים שהבורגנות הווינאית של מפנה המאה התשע-עשרה היתה להוטה אחריהם. "הכרת הלא-מודע בחיי הנפש", מבטיח לנו סוכן הנסיעות.
בידיו האמונות של פרויד הכותב, ולאו דווקא המטפל, נותנים סיפורי המקרה ביטוי מוחשי לדיאלקטיקה המורכבת הקיימת בפסיכואנליזה משנותיה הראשונות בין המטאפסיכולוגיה הפוזיטיביסטית והדטרמיניסטית שהציע, לבין המתודה ההרמנויטית והביקורתית שפיתח להבנת נפש האדם. במה שנוגע להליכה אלגנטית בשדה המוקשים הזה שליווה תדיר את הפסיכואנליזה אין שני לפרויד. בכמה מנקודות השיא בחיבור
בשנת 2000 שלחה החברה הפרוידיאנית הווינאית הזמנה לאדוארד סעיד שיבוא ויישא את ההרצאה המסורתית הנערכת מדי שנה לציון יום הולדתו של פרויד. על אף שהפסיכואנליזה לא מילאה מקום מרכזי בסדר היום הפוליטי והאינטלקטואלי העמוס של הפרופסור לספרות השוואתית מניו-יורק, הבחירה בסעיד, חבר המועצה המחוקקת הפלשתינית, לא הייתה מעשה יוצא דופן.
שני העשורים האחרונים עשו שרות גדול לפסיכואנליזה. הם הצליחו להחזיר לשיח הפסיכואנליטי את המימד הדיאלקטי ולשחרר אותנו מן המעמסה שבהתבוננות הדיכוטומית, שלפיה מציאות חומרית אובייקטיבית עומדת בסתירה למציאות נפשית סובייקטיבית. הדימוי העצמי של מרבית הקלינאים אינו מעוצב עוד כבעבר על ידי האידיאל של חשיפת האמת האובייקטיבית על אודות חייהם של