גם אנחנו, מטפלים ומטופלים, נמצאים מאז הקמתה של ממשלת נתניהו–בן גביר בתוך אירוע היסטורי עצום ממדים ששוליו לא ברורים לנו עדיין. אירוע דרמטי רודף אירוע "חד־פעמי" אחר. אבל מה כאן ה"אירוע"? האם אנחנו נמצאים רגע לפני מלחמת אזרחים? או אולי רגע לפני שייפתחו בפנינו אופציות חדשות להבנת המתרחש בשדה הפוליטי הישראלי?
החלטת נציבות שירות המדינה לזמן לחקירה את הפסיכיאטר ד"ר ערן רולניק בעקבות פרסום מאמרים ב"הארץ" נגד ראש הממשלה (גידי וייץ, "הארץ" אתמול), מלמדת על התרחבות נגע המקארתיזם בישראל, בצל המלחמה. לא רק ערבים על הכוונת, אלא מתנגדי נתניהו באשר הם. תגובת הנציבות כמו לקוחה מספרים על דיסטופיות טוטליטריות: "באגף המשמעת
ההיסטוריה לא המתינה לפרוץ מלחמת אזרחים בישראל. ולא המתינה לגניזת ההפיכה המשטרית, לסיום משפטי בנימין נתניהו, וגם לא לפסקי הדין בעתירות נגד חוק הנבצרות ועילת הסבירות. בשבת שעברה הוטח בקיר גם "המגף השני" (שכתבתי עליו במאמרי במוסף "הארץ", 8.9). עכשיו ישראל עומדת לפני סכנת התמוטטות ממש. איננו נלחמים עוד
מטופלת של הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט אמרה לו פעם: "כל שאני מבקשת ממך זה שתעזור לי להתאבד מהסיבה הנכונה ולא מהסיבה הלא־נכונה". דברים קשים אלה יפים גם להתנהגות של ציבורים גדולים, אשר מפתחים יחסים סאדו־מזוכיסטיים ושקרניים עם מציאות פוליטית בלתי נסבלת ואינם עושים די כדי לשנותה. נכון לעכשיו, ישראל
בימים של סערה פוליטית על המטפל הנפשי לא רק לעודד את המטופל להכיר במגבלותיו, לקשור בין עכבותיו לחסכי הילדות שלו ובאופן כללי "לטפח את גנו". כמטפלים עלינו לקחת בחשבון שלדמוקרטיה מתפקדת יש תפקיד בוויסות דחפיו וחרדותיו העמוקים של היחיד וביכולת של חברה להתקיים ולהסתגל למציאות היסטורית משתנה. מעטים הם יחידי
אף לא אחד מהחוקים שהממשלה מקדמת במסגרת ההפיכה המשטרית לא בא להיטיב עם החלשים, החולים, המדוכאים, חסרי ההשכלה והנזקקים בחברה. זו חקיקה שמוציאה שם רע למילה "רפורמה". היא לועגת לרעיון של תיקון, משום שכל תכליתה רגרסיבית. ממשלת ישראל מבקשת לחזור משלטון החוק אל שלטון הכוח, להפוך את זכויות הציבור בכל
איננו יכולים להיות אדישים לעולם הפוליטי, כי כדי לצמוח ולהתפתח כבני אדם אנחנו זקוקים לא רק להורים טובים ולמערכת חינוך ובריאות טובות, אלא גם לסביבה פוליטית מיטיבה, שלא תחבל במאמצינו להתהוות כסובייקטים החותרים לאמת ומנסים לחיות לפיה, גם כאשר היא לא משרתת את התשוקות והאינטרסים המיידיים שלנו. הפוליטיקה היא גם
אחד המאפיינים של משטרים תיאוקרטיים וסמכותניים היא התקפה על מקצועות, תחומי דעת ומוסדות שנהנים לא רק מיוקרה חברתית מסוימת אלא גם מאוטונומיה יחסית של תהליכי המיון, ההכשרה וההסמכה של העוסקים בהם. מקצועות הבריאות בכלל ובריאות הנפש בפרט נמנים על המקצועות החופשיים הללו. למתקפות של משטרים עויניי דמוקרטיה על ״הסדר הקיים״ יכולים להיות
חמקמק ונסתר ככל שרגש הבושה יכול להיות, הוא מתערב גם בחיים הציבוריים. בושה יכולה להוציא עמים למלחמה. בכוחה להקצין ולשתק תהליכים פוליטיים וחברתיים, לשבש את היכולת של ארגון, קבוצה או אומה להסתגל למציאות משתנה, אבל גם לגרום להם לנסות לפעול כדי לשנות אותה. אלפרידה ילינק, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2004,
מגפה של פרשנויות מדעיות, חברתיות, כלכליות, פסיכולוגיות ותרבותיות מלווה את הופעתו של הנגיף. ייתכן שדעתו של האינטלקטואל בן זמננו פשוט אינה סובלת הפתעה או אי ידיעה. רבים מזדרזים לשבץ את המגיפה במסכת הראיות כנגד הקפיטליזם החזירי, ואפילו מכריזים על מותו הצפוי של הכסף. יש שמזהירים מפני עלייתו של טוטליטריזם טכנולוגי