כולם אומרים "האמת כואבת", אבל רק השקרן עושה משהו בנידון.
שקרנות חולנית, או כפייתית, היא תופעה מעניינת ועד לנקודה מסוימת אפילו שובת לב. בפסיכיאטריה מקובל להבחין בין שקרנות המשרתת רווח "חיצוני" מובהק לבין שקרנות "פתולוגית", שעונה על צרכים נפשיים. השקרנות מן הסוג הראשון אינה שונה במהותה מהשקרנות שבה רוב בני תמותה משתמשים מעת לעת לשם השגת מטרות "מציאותיות". כדי להבין את השקרנות מהסוג השני יש צורך לרדת לקומות התחתונות של חיי הנפש ולשאול: מהם אותם "צרכים נפשיים" שגורמים לשקרן לעוות את המציאות, ולהפוך את ההתקפה על האמת למשאת נפש ולעתים לאורח חיים ממש?
מנקודת מבט פסיכולוגית-דינמית, בני אדם תופסים את המציאות, חווים אותה ומנסים להשפיע עליה לא רק בהתאם למשאלות ולצרכים נפשיים מודעים, כי אם בהתאם לפנטזיות ולחרדות שנמצאות מחוץ להישג ידה של התודעה. לנקודת מבט זו יהיו השלכות על האופן שבו נבין, למשל, אדם המציג עצמו באופן כוזב כגאון פיננסים, כגיבור מלחמה או כקורבן של ניצול מיני, וזוכה עקב כך בהערצת הסובבים, ברחמיהם או אפילו בגמול כספי. אמנם, השקרן הזה עשוי בתנאים מסוימים להודות בכך שהוא מעוות את המציאות, אבל קרוב לוודאי שגם לאחר שיעומת עם שקריו הוא יצביע על מניעים המצויים במישור הרציונלי או התועלתני.
השקרן הכפייתי על פי רוב אינו ער לכך שהשקרנות שלו משמשת אותו כסוג של נקמה, וכאסטרטגיה שבעזרתה הוא מנסה לייצב את זהותו העצמית, לממש משאלות ינקותיות, להדוף חרדות התפרקות, ולהכחיש את התלות בדמות מיטיבה. אדם כזה יחמוק אולי מהאבחנה של "שקרנות פתולוגית" ויוגדר כ"מתחזה", "נרקיסיסט" או אפילו כ"פסיכופת" הפוגע בזולת, אבל בפועל מדובר באדם הסובל מהפרעת אישיות קשה.
הפולמוס בשאלה, האם שקרנות פתולוגית מלווה בהכרח בפגיעה בשיפוט המציאות, טרם הוכרע. אבל אין ספק שבין השקרנים הפתולוגיים מצויים אנשים ברוכי כישרונות הנושאים במשרות רמות. בכל שקר, כמו בכל מחשבת שווא פסיכוטית, מסתתר גרעין של אמת נפשית שהאדם אינו מודע לה.
"שקרי ילדים", שזיגמונד פרויד היה ראשון לעמוד על משמעותם הפסיכולוגית, מאפשרים הצצה לכוח העצום שיש למציאות הנפשית הלא-מודעת על תפיסת המציאות החיצונית. על פי רוב מדובר בשקרים בעלי אופי משחקי ויצירתי, שאולי מכופפים את האמת אך לא מתקיפים אותה; שקרים אשר בדומה לפעולתה של בדיחה מוצלחת, מאפשרים למאזין להם לשמוט לזמן מה את אחיזתו מעולם ההיגיון ולהתמסר לעולם שבו הכל אפשרי. "שקרי ילדים" הם תחנה חשובה במסע ההתפתחותי שהילד עובר בדרכו להבחין בין המציאות הנפשית הפרטית שלו לבין המציאות המשותפת לו ולזולתו. ילדים משקרים אפוא בראש ובראשונה כדי לתחזק את תחושת הריבונות השברירית שיש להם על עולמם, לחקור את תגובתו של הזולת למתחולל בעולמם הפנימי, ולהרגיע את החרדה שעולמם הפנימי שקוף לעיני המבוגר.
ניתן להבין את השקרנות כפועל יוצא של חסכים רגשיים מוקדמים, כביטוי של קונפליקט פנימי המונע מאדם לקבל חלקים מסוימים באישיותו שהוא חווה כבלתי נסבלים, או כניסיון להתקיף את עולמו הפנימי של הזולת. כדאי גם להבחין בין שקרנות נוירוטית, שנובעת מהצורך להסתיר את האמת הכואבת, לבין שקרנות פרוורטית שתכליתה "להתקיף" את האמת, ולהתענג על השפלתם של ערכים אוניברסליים. השקרנות מהסוג השני קשה ביותר לטיפול משום שהלוקים בה ניחנים ביכולת בלתי רגילה לשקר בעזרת האמת.
ואולם, בין שנראה בשקרנות תגובה למפגש בלתי נסבל עם המציאות ועם הזולת, ובין שנראה בשקרנות תוצר לוואי של התקפה נואלת של חלקים הרסניים בנפש על המציאות הפנימית, לא נוכל שלא לקבל את קביעתה של הציפור בארבעת הקוורטטים לט.ס. אליוט: "בני אדם אינם יכולים לשאת מציאות רבה מדי".