המאמר בוחן את תיאוריות החרדה של פרויד בשני הקשרים: ברצף הגותו וכתיבתו של פרויד, ובשיח הפסיכואנליטי על החרדה שניהלו כמה מממשיכיו מאז הופעתו של החיבור ועד היום. במהלך החיפוש אחר נקודות המפגש בין תיאוריות החרדה השונות שהצמיחה הפסיכואנליזה משמשת תופעת החרדה כמעין מבחן שיבולת לתפישתם העצמית של כמה מהתיאורטיקנים המרכזיים בפסיכואנליזה. כשמדובר בתופעה פסיכולוגית כמו החרדה אין לפסיכואנליזה מנוס אלא לשלב את הפרספקטיבה האונטולוגית והאפיסטמולוגית זו בזו.
פורסם ב״שיחות כתב עת לפסיכותרפיה״