זהותנו האנליטית מורכבת מהייצוג הנפשי שיש לפסיכואנליזה בתוכנו, מהאופן שבו הפנמנו אותה ומהאופן שאנו חושבים עליה ומרגישים כלפיה, במודע ושלא במודע. שורה ארוכה של אינטרוייקטים והזדהויות הופכים בהדרגה למבנה נפשי, שהוא יותר מאשר אוסף של פונקציות של האני או של האני העליון. המושג "אובייקט אנליטי" מדגיש את העובדה שההפנמות שבהן מדובר כוללות מגוון רחב של צורות הזדהות: הן יכולות להיות חקייניות-הדבקותיות, והן יכולות להיות קונפלקטואליות ומורכבות. במהלך הכשרתו ובמהלך חייו המקצועיים, הפסיכואנליזה הופכת לבת לוויה פנימית של האנליטיקאי. יחסיו עמה נעשים עשירים ומורכבים. פסיכואנליטיקאי יכול לאהוב, לשנוא, לבוז, לפחד או לעשות אידיאליזציה של האובייקט האנליטי. על פי רוב מדובר בתמהילים רגשיים שונים ומשתנים. האנליטיקאי יכול, למשל, לאהוב בנקודת זמן מסוימת בקריירה שלו את השנאה ש"אהבת הפסיכואנליזה" מתירה לו כלפי אויביה של ״הפסיכואנליזה שלו״ מבית או מחוץ. בשלב אחר בחייו הוא יכול לשנוא פן מסוים של האובייקט האנליטי שאותו הפנים אי שם במהלך הרומן שלו עם הפסיכואנליזה. הוא עשוי להרגיש חרטה ואשמה על שדבק בעמדות מסוימות ולהפנות עורף לפסיכואנליזה כולה על שבגדה בו. סמינרים קליניים, ואפילו ימי עיון כמו זה שאנחנו משתתפים בו היום, לא רק מאפשרים מפגש בין גישות ותפיסות תיאורטיות, אלא גם מדליקים את החלקים המודחקים והלא מודעים ביחסינו עם האובייקט הפסיכואנליטי המופנם שלנו…
הרצאה מצולמת ביום העיון השנתי של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, ספטמבר 2019>>