רולניק השכיל שלא להירתם לגירסה ביוגרפית "נכונה" של פרויד, ולא להירתע — בצד מכתבי אהבה לארוסתו או מכתבי ידידות ליונג (לפני ניתוק היחסים), לאייטינגון (לפני עלייתו לפלשתינה), ללו אנדריאס־סלומה או לארנולד צווייג — מלכלול במבחר כמה וכמה טקסטים לא סימפטיים ואף תוקפניים — על רופאו האישי, על איינשטיין, על ארנסט ג'ונס, על הגב' אייטינגון — טקסטים השופכים אור לא מחמיא על פרויד, בייחוד כשמתגלה בהם תוקפנות אל המין האנושי כולו: "בעומק לבי אני הרי משוכנע שבני אנוש, ורק מעטים יוצאים מכלל זה, הם חסרי ערך" (עמ' 236). או, במכתב לפרנצי, "בחפץ לב אתוודה בפניך שכל סבלנותי כלפי נוירוטים מתמצה באנליזה, בעוד בחיים אני נוטה לגלות חוסר סובלנות כלפיהם" (עמ' 241). ללו אנדריאס־סלומה הוא כותב: "עברה עלי תקופה קשה שהתבטאה במרירות כלפי עולם ומלואו, כזו המועצמת מתוקף החובה להיות מדי יום ביומו נחמד וסובלני כלפי עשרה בני אנוש שירדו מהפסים" (עמ' 151).
קישור למאמרו של שמעון זנדבנק בהארץ, דצמבר 2019>>