בחירת המכתבים בידי רולניק באה, ככלל, להציג את פרויד במלוא רבגוניותו, כחבר, כאיש משפחה, כקולגה, כאדריכל של ארגון מדעי, לא פחות מאשר כתיאורטיקן. הבחירה לגיטימית אך גורמת למיעוטם היחסי של מכתבים בעלי תוכן תיאורטי בעל משקל. המכתבים התיאורטיים שנכנסו מעניינים במיוחד.
כלולים כאן כמה מכתבים מההתכתבות הענפה והמפורסמת עם וילהלם פליס, שהתרחשה בשנים המעצבות של גילוי הפסיכואנליזה (סביב הופעת 'פשר החלומות' ב-1899). ביניהם המכתב המפורסם ("עוגיית המדלן של הפסיכואנליזה", מכנה אותו רולניק; המכתב מ-1897 ומצוי בעמ' 62–65), שבו בפעם הראשונה מנסח פרויד את תסביך אדיפוס על סמך האנליזה העצמית שערך (בסיועו של פליס) באותן שנים. גם עם פליס הסתכסך פרויד, אחד בשורה ארוכה ארוכה של סכסוכים (עם אדלר, עם יונג, עם שטקל, אפילו עם אוטו ראנק הנאמן; הסכסוך עם יונג מיוצג כאן במכתב ניתוק יחסים מקפיא מרוב צינה – עמ' 134–135).
הנטייה להסתכסך היא תכונת אופי חשובה של פרויד – בצד יחסי חיבה ממושכים שקיים – וראויה לניתוח, אבל רולניק לא מרחיב עליה בהערותיו המחכימות. עם זאת, מהקובץ לא נפקדים מכתבים המאירים תכונות או מצבי-רוח פחות מצודדים של פרויד. כך, בצד "אומץ לב דווקאי כשמדובר באמת", מעיד פרויד על עצמו, במכתב ללו אנדרס-סלומה, ש"בעומק ליבי אני הרי משוכנע שבני אנוש, ורק מעטים יוצאים מכלל זה, הם חסרי ערך" (1929; עמ' 236).
אריק גלסנר על פסיכואנליזה ומכתבי פרויד, ׳השילוח׳ יוני 2020>>