חובת ההתבוננות העצמית – אידיאל שדחק במיליוני אירופאים משכילים למן המאה השמונה-עשרה לכתוב יומני זיכרונות שבהם יתעדו את עצמם בטרם יעלו על משכבם – מגיעה בפעולת ההתכתבות הפרוידיאנית לפסגות חדשות. כתיבת מכתב – ובזאת מרחיבה כתיבה אפיסטולרית את גבולותיו של ׳אידיאל-האני׳ של כותב יומן טרחני – כרוכה בנטילת סיכון מסוים.
בפרדיגמת הזיכרון הפסיכואנליטית, למיניות שמור מקום מרכזי. המיניות בונה זיכרונות מסוימים ומפוררת זיכרונות אחרים. העובדה הפלאית שאיננו זוכרים את שנות הילדות הראשונות אינה מוסברת על ידי כך שמדובר בזיכרונות שהתהוו בטרם התפתחות השפה, אלא מן ההדחקה של משאלות מיניות ינקותיות, כלומר כתוצאה מפעולתו של כוח נפשי שמדיח זיכרונות וחומרי נפש
המאמר בוחן את תיאוריות החרדה של פרויד בשני הקשרים: ברצף הגותו וכתיבתו של פרויד, ובשיח הפסיכואנליטי על החרדה שניהלו כמה מממשיכיו מאז הופעתו של החיבור ועד היום. במהלך החיפוש אחר נקודות המפגש בין תיאוריות החרדה השונות שהצמיחה הפסיכואנליזה משמשת תופעת החרדה כמעין מבחן שיבולת לתפישתם העצמית של כמה מהתיאורטיקנים המרכזיים בפסיכואנליזה.
"הצגת הנרקיסיזם" הוא טקסט מפתח בהגותו של פרויד. קלינאי בן זמננו שיסכים להשהות את ספקנותו ויקרא את החיבור בָּאטיות המתבקשת מובטח לו שיבוא על גמולו. שכן מעבר לחשיבותו התיאורטית, החיבור נוגע בכמה מן הבעיות הקליניות השכיחות שהמפגש הטיפולי צופן בחובו. פורסם בשיחות-כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה למאמר המלא>>
"להפתעתי הרבה גיליתי יום אחד", כותב הגיבור המספר ומזמין את קוראיו להתלוות אליו לאחד ממסעותיו הליליים המפתיעים. למרות מורכבות הדיון התיאורטי, בעל החלום פרויד נוקט שפה דיאלוגית יותר ומלומדת פחות מזו שנקט בפשר החלומות. אין זו שפתו של מדען השוטח את ממצאיו באובייקטיביות, כי אם לשונו של דרשן מיומן או
בידיו האמונות של פרויד הכותב, ולאו דווקא המטפל, נותנים סיפורי המקרה ביטוי מוחשי לדיאלקטיקה המורכבת הקיימת בפסיכואנליזה משנותיה הראשונות בין המטאפסיכולוגיה הפוזיטיביסטית והדטרמיניסטית שהציע, לבין המתודה ההרמנויטית והביקורתית שפיתח להבנת נפש האדם. במה שנוגע להליכה אלגנטית בשדה המוקשים הזה שליווה תדיר את הפסיכואנליזה אין שני לפרויד. בכמה מנקודות השיא בחיבור
בשנת 2000 שלחה החברה הפרוידיאנית הווינאית הזמנה לאדוארד סעיד שיבוא ויישא את ההרצאה המסורתית הנערכת מדי שנה לציון יום הולדתו של פרויד. על אף שהפסיכואנליזה לא מילאה מקום מרכזי בסדר היום הפוליטי והאינטלקטואלי העמוס של הפרופסור לספרות השוואתית מניו-יורק, הבחירה בסעיד, חבר המועצה המחוקקת הפלשתינית, לא הייתה מעשה יוצא דופן.
מקובל לראות ב'תרבות בלא נחת' (1930) חלק מתוך שלַשה הכוללת את 'עתידה של אשליה' (1927) (המטפל במקורות הפסיכולוגיים של האמונה הדתית) ואת 'לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים' (1926). מקס אייטינגון, מייסדם של המכונים הפסיכואנליטיים של ברלין ושל ירושלים, כינה את 'תרבות בלא נחת' בשם 'האשליה השנייה'. כתב היד של