את כתיבתו האגרונית של פרויד אני מכיר 30 שנה. לאחרונה עלה בדעתי שאפשר לנסות לעשות עם מכתביו משהו שטרם נעשה איתם: לפרוס אותם כרונולוגית ולדלג בין מכותבים שונים ובאופן זה להתקרב בתנועה לינארית וסיבובית לכל מיני סוגיות ביוגרפיות, תיאורטיות, קליניות אקטואליות ותרבותיות כלליות שעברו דרך מכתבתו של פרויד במשך 70 שנות כתיבה כמעט. חזרתי לעשרות כרכי ההתכתבויות של פרויד בגרמנית, חזרתי לארכיון הדיגיטלי של 20 אלף מכתבי פרויד הסרוקים בספריית הקונגרס בוושינגטון. חיפשתי מכתבים מוצלחים, וניסיתי להבין מה זה בדיוק מכתב מוצלח. פישפשתי גם בארכיון האישי שלי שבו טמנתי לפני עשרים שנה מכתבי פרויד שחשפתי ולא פרסמתי. די מהר צמחה לה אסופת מכתבי פרויד שכמותה לא קיימת באף שפה. ישנה כמובן האסופה המצויינת שהתקין בנו של פרויד לפני 60 שנה, וגם ממנה תרגמתי, אבל הטקסטים שאני בחרתי הם קצת יותר מורכבים, ואני, בשונה מארנסט פרויד, לא דורש מהמכתבים ״שידברו בעד עצמם״. אני מדובב אותם. לפעמים כאנליטיקאי, לפעמים כהיסטוריון.
כך יצא שבין המכתבים משובצים טקסטים שלי שאורכם נע בין שורה לשני עמודים. אין ספק שהשיחה הפייסבוקית השפיעה על הפורמט של הספר: טקסטים מהירים ועצבניים משולבים בטקסטים מלומדים וארכניים.
אחרי שסידרתי את כל המכתבים כרונולוגית הבנתי שמבלי שהתכוונתי התפתחה כאן סוג של חקירה על העצמי האגרוני (האפיסטולרי) של פרויד. ההכרה הזו חייבה הרהור נוסף בסוגיית המכתבים בהתהוותו של פרויד- סוגייה שעד היום כמעט שלא נכתב עליה דבר.
בין לבין פגשתי את הציירת נטע ליבר שפר שבדיוק עבדה על תערוכת פרויד שלה ״שדים מרוסנים למחצה״. הצעתי לה לשלב כמה מהרישומים שעשתה לקראת התערוכה בספר. ואז נסעתי שוב לוינה וחילצתי ממוזיאון פרויד די הרבה תצלומים מהאוסף המדהים שלא מוצג בתערוכה ושמור בארכיון.
מכל האלמנטים האלה – 151 מכתבי פרויד, הטקסטים שלי, רישומים של נטע ליבר שפר, וצילומים – יצא באביב 2019 ספר ממש ממש יפה בסדרת פסיכה של הוצאת מודן
