מטופלת של הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט אמרה לו פעם: "כל שאני מבקשת ממך זה שתעזור לי להתאבד מהסיבה הנכונה ולא מהסיבה הלא־נכונה". דברים קשים אלה יפים גם להתנהגות של ציבורים גדולים, אשר מפתחים יחסים סאדו־מזוכיסטיים ושקרניים עם מציאות פוליטית בלתי נסבלת ואינם עושים די כדי לשנותה. נכון לעכשיו, ישראל מתאבדת "מהסיבות הלא־נכונות".
אחד האתגרים בטיפול נפשי הוא לסייע למטופלים לזהות את הקשר בין שאננות, אדישות, פסיביות וחוסר תקווה לבין פעולתו של דחף המוות בעולמם הפנימי. זה אתגר מסובך במיוחד עם נפגעי טראומה. טיפול נפשי מעודד נפגעי טראומה להפר את "הסדר הקיים" בעולמם הפנימי, גם אם הסדר הזה הוא פועל יוצא של נסיבות היסטוריות ושל פגיעות חיצוניות שלא היו בשליטתם.
אתגר דומה עומד בפני מי שרוצה להבין את שוויון הנפש היחסי שבו הציבור הישראלי מוכה ההלם והיגון מקבל את תהליך הברבריזציה, ההרס והבידוד שישראל ממיטה על עצמה מאז מתקפת חמאס ב–7 באוקטובר. האם הישראלים בטראומה או בדיכאון שמקשים עליהם למחות במלוא הכוח נגד הממשלה והמלחמה הכושלות בתולדות ישראל? כן ולא. אנחנו בוודאי בטראומה, וטראומה מפוררת את העצמי ומשנה את יחסי הכוחות שבין דחפי החיים והמוות בעולם הפנימי. אבל זו טעות לפרש את הלך הרוח הפטליסטי והאפוקליפטי השורר בציבור אך ורק כביטוי של הלם ודיכאון. זה בוודאי נכון לנפגעים ישירים ממתקפת 7 באוקטובר, למשפחות החטופים הרצוצות מצער ומדאגה ולהמוני הישראלים שנעקרו מביתם, אולם הסברים "ממוקדי־טראומה" לקושי של רוב הישראלים להפר את הסדר הקיים נוטים להתעלם מהעובדה שנפשם של בני אדם תעדיף במקרים רבים להתמסר חרישית להרס ולחורבן בתגובה למפח נפש ולכאב. הנפש האנושית מסוגלת "לנצל" טראומה שמקורה במציאות החיצונית, כדי להתכחש לפנטזיות ולדחפים לא מודעים ולשמר מאזן אימה פנימי של פסיביות, שאננות ושיתוק.
ישראל הרשמית משתוללת בצדקנות ודורסת ברגל גסה אמות מוסר ונורמות אנושיות באמצעות צה"ל; ישראל המשיחית מזהה שעת כושר היסטורית להגשמת הזיותיה ובוגדת בלי למצמץ באתוס הערבות ההדדית ובאזרחיה שנחטפו, ואילו הרוב המכריע של אזרחי ישראל נסוג לבונקר נפשי שבו שוררים בושה, אשמה, זעם, פסיביות ושאננות. המפגש עם האלימות הרצחנית של מתקפת 7 באוקטובר משתק את ישראל מבפנים, מעוור אותנו כאזרחים לתוקפנותנו שלנו ומונע מאיתנו לפעול למען עתיד טוב יותר.
להבחנה בין אלימות שנחשבת ללגיטימית (מלחמה כתגובה למתקפת טרור רצחנית) לאלימות שכביכול אסורה בזמן מלחמה (הפלת ממשלת הדמים המופקרת), יש משמעות חברתית ופוליטית. אם מקור האדישות של רוב הציבור אינו בהזדהות עם המלחמה אלא בתוקפנות ובכעס מוכחשים כלפי המדינה שכשלה, אז הציבור הישראלי לכוד במעגל קסמים המאפיין משטרים סמכותניים: ככל שהמצב יהיה רע יותר, הפחד מפני האמת ומפני המציאות הנפשית והחיצונית יגדל, והרצון לשנות ולתקן יקטן (בניגוד למימרה הלניניסטית שלפיה צריך להיות יותר רע כדי שיהיה יותר טוב).
בדמוקרטיה הפוליטיקה אמורה לעזור לבני אדם לווסת את הפנטזיות הילדיות שלהם ואת דחפיהם הנקמניים. אבל הדמוקרטיה הישראלית הפגומה והמפצלת אינה ממלאת עוד את התפקיד הזה. היא מתירה לאזרחיה שתי אפשרויות בלבד: להתמסר למלחמת נצח באויבים חיצוניים, או לסגת לבונקר נפשי פרטי של הזיה, הכחשה ושעשועים.
החרדה מפני תוקפנות שתצא משליטה הופכת אותנו לבני ערובה שלה. ייתכן שזו הסיבה לאותו ייאוש מהפוליטיקה שכולם מדברים עליו. נציגות פוליטית ראויה לשמה, הן לשמאל והן לימין, לא תצמח מתוך "אחדות" או "הרגעת הרוחות", אלא מתוך הפרה נחושה ועקבית של הסדר הקיים. אל תבנו על קומץ הפוליטיקאים ההגונים שבנמצא, שיורו לנו את המוצא מהמשבר הקיומי שאליו קלעה אותנו ממשלת נתניהו־בן גביר. מבוהלים ואובדי עצות הם מסתכלים על מה שקורה ברחוב, והם יעשו בדיוק מה שנגיד להם — אם רק נגיד את זה בתקיפות ובקול גדול.
נכון לעכשיו, הפחד של יותר מדי ישראלים "להבעיר את המדינה" משחק לידיו של ראש הממשלה. הפחד של אזרחיות ואזרחים שנשארים עדיין בבתים ומלקקים לבד את הפצעים שורף כל חלקה טובה ביחסים בין אדם לחברו וביחסים בין ישראל לשאר העולם. הפחד מאיץ את תהליך ההתפוררות של החברה ומפרק את הדמוקרטיה. אני מרשה לעצמי לשער, שמחאה אזרחית נחושה ואותנטית היתה גם מקצרת תורים במרפאות העמוסות לבריאות הנפש. האבות והאמהות של הציונות צדקו כשטענו שיש "מחלות רוח" שרק פעולה פוליטית יכולה לרפא.
ההישג הגדול של מחאת קפלן היה ההצלחה להסביר לציבור רחב את הקשר שבין "הרפורמה המשפטית" של בנימין נתניהו ויריב לוין להפיכה משטרית שתוביל לאובדן חירות של כל אזרח באופן אישי. מתקפת 7 באוקטובר גרמה לישראלים רבים מדי לטעות ולחשוב שהם רק קורבן של תוקפנות שמקורה ברוע מטפיזי ובשנאת יהודים. התוצאה היא הזדהות עם המלחמה בעזה כמענה להשפלה שהנחית עלינו ארגון החמאס, אבל גם אימה גדולה מהרוע והכעס שבתוכנו.
זה הכישרון של מנהיגים סמכותניים כמו ולדימיר פוטין או נתניהו: הם מעוורים את הציבור לכוחות ההרס הנובעים מתוכם, ובכך מונעים מהם גם את החיבור לכוחות של חיים, חמלה, תיקון וצמיחה. זו הסיבה העיקרית לכך שהציבור הישראלי עדיין לא יוצא בהמוניו לרחובות: הישראלים מפחדים מהתוקפנות, מהזעם, מהאשמה ומהיגון שלהם. הם מפחדים שלא יידעו לעצור בזמן ולא יידעו עוד להפריד בין מותר לאסור ובין טוב לרע.
כך המלחמה השיגה לממשלת הימין הקיצוני את מה שההפיכה המשטרית לא הצליחה להשיג: היא גרמה לאזרחי ישראל לקיים יותר מאי פעם יחסיים סאדו־מזוכיסטיים עם העולם הפנימי שלהם. אנחנו חיים בדיקטטורה פנימית עוד לפני שהדמוקרטיה שלנו קרסה לחלוטין. דמוקרטיה דורשת כל מיני סוגים של אומץ לב — לא רק בשדה הקרב. הישראלים, מהשמאל ומהימין, מבולבלים, זועמים ומוכי יגון, צריכים לצאת לרחובות ולדרוש בחירות. עלינו להילחם על הפגיעות, התלות, ההגינות והחולשה שנחטפו בידי החמאס ובידי הממשלה. זה יחזק אותנו נפשית כאומה וכיחידים, וישיב לנו את האמון באנושיות שלנו.
ד"ר רולניק הוא רופא מומחה בפסיכיאטריה ופסיכואנליטיקאי