אנטישפע פרויד בספרות

אנטישפע פרויד בספרות
25 מאי 2018

ca c’est ne pas Freud
לאיש הנחמד הזה שאת דיוקנו (שנעשה בידי מוריץ אופנהיים) אתם יכולים לפגוש במוזיאון ישראל קוראים קרל לודוויג בורנה.
הוא נולד ב 1786 בגטו היהודי בפרנקפורט ואחרי שמאס בלימודי הרפואה והמשפטים שאביו כפה עליו הוא פנה לעסוק בכתיבה ספרותית, מחזאית ופובליציסטית. הוא כתב בגנות שנאת היהודים ובטרם המיר את דתו הוכרז לאויב המדינה עקב התקפותיו על מטרניך ועל השמרנות הגרמנית.

ביושבו בפריז סיקר בורנה את מהפיכת יולי 1830 עבור עיתונים גרמנים ובתקופה זו גם טבע את המושג ״אביב העמים״. בכתביו הוא לעג לשמרנות של הפוליטיקאים ולשמרנות של ענקי הרוח של תקופתו: גיתה, מנצל והיינה. לימים הוא ייזכר לא רק כפובליציסט דעתן וכמבקר אמיץ של המשטר אלא כחלוץ הביקורת הספרותית הגרמנית. את הביוגרפיה של בורנה כתב היינריך היינה שהיה חבר טוב שלו והסתכסך אתו מאוד.

למה אני מספר על לודוויג בורנה באנטישפע שמוקדש לפרויד?
ראשית, כי כשחגי ליניק הציע שנעשה אנטישפע לפרויד לרגל יום הולדתו שחל במאי הוא לא הביא בחשבון שכאבא לתאומות יש לי רפלקס שהופך כל יום הולדת ליום-הולדת משותפת, ובורנה, כמו פרויד, נולד ב 6 במאי.
שנית, כי לפסיכואנליטיקאים ולמבקרי ספרות יש תכונה משותפת די מעצבנת: אנחנו נהנים להסיט כל דיון ולהתחיל אותו מנקודה אחרת מזו שממנה הוא התנהל עד עכשיו. זו הזדמנות עבורי לקשור דרך נושא הספרות בין בורנה, שנולד כ 100 שנה לפני פרויד, לבין פרויד. בורנה היה כותב מכתבים בחסד ולמעשה היצירה הספרותית החשובה ביותר שלו הם המכתבים ששלח מפריז.
שלושת הדוברים שלנו היום יציגו היבטים שונים של ביקורת הספרות הפסיכואנליטית ואני אמשיך עוד קצת עם בורנה ואז אפסיק.

ב 1920 פרויד פרסם בעילום שם חיבור קטן בשם ״על ההיסטוריה המוקדמת של הטכניקה הפסיכואנליטית״. בחיבור הזה הוא הגיב לטענה שהפסיכואנליזה היא הישג אמנותי ולא הישג מדעי. בהזדמנות זו הוא סיפר שבהיותו בן 14 קיבל במתנה את כתבי בורנה ושגם היום, חמישים שנה לאחר מכן, הספר הזה הוא היחיד מבין ספרי ילדותו שעדיין מצוי ברשותו. בין היתר כולל הכרך חיבור קצר של בורנה בשם ״כיצד להיות לסופר מקורי בתוך שלושה ימים״.
פרויד נוטל את החיבור הזה של בורנה ומצטט ממנו: ״קחו מספר גליונות נייר וכתבו עליהם במשך שלושה ימים רצופים כל מה שעובר לכם בראש ללא כחל וסרק. כתבו מה שאתם חושבים על עצמכם ועל נשותיכם, על המלחמה בטורקים, על גיתה, על משפטו של פונקֿ, על יום הדין ועל הממונים עליכם – ובתום שלושה ימים תצאו מגדרכם מרוב השתאות: איזה מחשבות חדשות, שכמותן טרם נשמעו, היו לכם. זוהי כל התורה כולה כיצד להיות לסופר מקורי בתוך שלושה ימים.״
פרויד די נדהם למצוא אצל בורנה שאת ספרו הוא קרא בגיל 14 תובנות שהוא היה בטוח שהגיע אליהן בעצמו. הוא נותן כמה דוגמאות לתובנות כאלה:
״הצנזורה שדעת הקהל מפעילה על פעילותנו הרוחנית מדכאת יותר מזו שמפעילים המשטרים…לא חסרון הרוח, כי אם חסרון האופי הוא שמונע מסופרים להיות טובים יותר…היושרה היא מקור כל הגאונות ובני האדם היו עשירים יותר ברוחם אילו רק היו הגונים יותר״.
פרויד מסכם את מאמרו הסרקסטי על ההיסטוריה המוקדמת של טכניקת הטיפול הפסיכואנליטית במסקנה שגם את כלל הייסוד הפסיכואנליטי — ״מעתה אמור כל מה שעולה בדעתך״ – הוא זוקף בחפץ לב לזכותו של סופר שאת יצירתו קרא בנעוריו.
אומנם, כמאמרו פרויד, ׳לכל מקום שאליו האנליטיקאי מגיע הוא מגלה שהיה שם סופר לפניו׳ אבל זה קצת יותר קשה לאפיין ולפרק את העונג והאימה שבספרות בעזרת מילון המושגים הפרוידיאני.
בכל אחד מהרומנים של נאבוקוב שקראתי יש רגע שבו המספר מתבונן על הגיבור או על הסיטואציה בכללותה ומעיר איזו הערה סרקסטית על ״מה פרויד היה אומר״, או מה ״המשלחת הוינאית״ (כפי שהוא מכנה את ״ביקורת הספרות הפסיכואנליטית שרווחה בתקופתו) הייתה חושבת על המתרחש בעלילה.
רגעים ספרותיים ״אנטי-פרוידיאנים״ כאלה שבהם יוצרים כמו נבוקוב או כמו תומאס ברנהרד מזמנים את פרויד לטקסטים שלהם כדי לחבוט בו קצת הם נוגעים ללב יותר ממעליבים. הם נוגעים ללבי כי הם מזכירים לי שלא רק למטופלים באנליזה אלא גם לסופרים ולמבקרים נגמרות לפעמים המילים.
ועוד דבר שאני למד מהצורך של סופרים ומבקרים רבים בתקופתנו לחבוט בפסיכואנליזה זה שהפסיכואנליזה שיצאה מהספרות ושהתה תקופה מסוימת בחדר הטיפולים, כנראה תמשיך להתקיים בספרות ובביקורת הספרות הרבה אחרי שיגרשו אותה מחדר הטיפולים.
ראינו שבראשית הייתה טכניקה של כתיבה ספרותית שהשפיעה מבלי דעת על התפתחות הטכניקה הפסיכואנליטית. האם ניתן לדבר היום על השפעה הדדית מרצון, כזו שאינה נעתרת לתביעותיה ההגמוניות של הפסיכואנליזה או ליומרות הרומנטיות האנטי-תיאורטיות של הספרות? בקיצור, האם הטכניקה הפסיכואנליטית משפיעה על הטכניקה של ביקורת הספרות?

פרויד אמר על הפסיכואנליזה שהיא נמנית על ״המקצועות הבלתי אפשריים״. אבל הרי גם הספרות היא לא באמת ממלכת האפשרויות הבלתי מוגבלות. המגבלה המרכזית, שלדעתי משותפת לספרות ולפסיכואנליזה, היא אולי המחויבות העמוקה לאמת.
במכתב לארתור שניצלר, שפרויד ראה את עצמו כסוג של כפיל שלו, הוא כותב משהו מעניין שחותר תחת הדיכוטומיה הבנאלית שבין האמן היוצר לבין המדען החוקר:
״התרשמתי שאתה, באמצעות אינטואיציה, או ליתר דיוק הודות להתבוננות עצמית חדה, יודע את כל מה שאני עמלתי לחשוף אצל אנשים אחרים. ואכן אני מאמין שבטבעך אתה חוקר מעמקים פסיכולוגי שאין כדוגמתו; כן, אמיץ ונטול פניות. ואלמלא ניחנת בתכונות הללו, היו כישוריך האומנותיים, אומנות השפה שלך ויכולת הדימיון שלך נהנים מחירות רבה יותר והופכים אותך ליוצר הקולע לטעמו של ההמון. אני מעדיף את החוקר שבך. סלח לי על האנליזה, אני פשוט לא יכול אחרת. היטב ידעתי שאנליזה אינה דרך להיות נאהב״.