דריכות מסוימת שררה בחדרם של מורג וילהלם ודודי מבורך, אוצרי התערוכה ״פרויד- שר הטבעות׳, לאחר שסיימתי למדוד את הטבעת שנמצאה במחסני מוזיאון ישראל והתגלתה כטבעת שפרויד העניק לאחת מהמטופלות שלו – האנליטיקאית אווה רוזנפלד. עד אותו רגע הייתי שווה נפש כלפי חפצים שהיו בבעלותו של פרויד. תמיד העדפתי את ״בית פרויד״ בוינה על ״בית פרויד״ בלונדון. בדירה בברגגאסה 19 שבה פרויד חי ועבד רוב חייו כמעט שלא נותרו חפצים אישיים מעיזבונו, אבל רוחו של האיש שורה עליה עד היום. אני אוהב לעבוד בספרייה שבאחד מחדרי הדירה. המבקר בבית פרויד בוינה יוכל למצוא בו את מקל ההליכה של פרויד ואת אחת ממגבעותיו אבל שני האביזרים המוזיאלים הסטריאוטיפיים שהוענקו למוזיאון במתנה מאנה פרויד רק מבליטים את שהתרחש עם סיפוחה של אוסטריה לרייך הגרמני. פרויד לא גר כאן יותר.
הקוטג׳ המהודר בהמפסטד שפרויד העביר בו את שנת חייו האחרונה מכיל את כל חפציו האישיים כשגולת הכותרת הם הספרייה, חדר העבודה ואוסף העתיקות המהולל; מחווה לאדם הגדול שפרויד היה. אבל המוזיאון הלונדוני ש״גרף את כל הקופה״ מצטייר יותר כמחווה לאידיאל-האני של פרויד ובעיקר לאידיאל-האב של אנה פרויד ששלטה ביד רמה בתעשיית ההנצחה של אביה.
מיששתי את הטבעת עם דמותה של ניקה, אלת הניצחון, שאווה רוזנפלד ציוותה למוזיאון ישראל ושזוהתה רק לאחרונה כטבעת פרויד על ידי מורג וילהלם. הכישוף התחיל לפעול את פעולתו, כמו בעלילות אינדיאנה ג׳ונס שבהן חפץ סתמי המצוי בסוג של תרדמה עמוקה נחשף ומתגלה כאובייקט רב השפעה. הפסיכואנליזה — אובייקט פנימי מוכר שמלווה אותי כבר הרבה שנים – והטבעת — חפץ זר שענדתי לרגע קט על אצבעי — היו לאחד. האובייקט הזר והאובייקט המופנם התלכדו.
פסיכואנליטיקאים מרבים להרהר בשאלה ׳מה הוא האובייקט של הפסיכואנליזה?׳, או ׳מה הוא אובייקט פסיכואנליטי?׳. האם יכול להיות ששאלות הנוגעות לטיבם של ייצוגים נפשיים ולמיקום, במציאות או בפנטזיה, של אובייקטים ראשוניים — שאלות תיאורטיות וקליניות שהעסיקו את פרויד בשנות האנליזה העצמית שלו עת החל לאסוף עתיקות — דחקו בו לצרוף אבני חותם עתיקות מתוך האוסף וליצור מהן טבעות? האם יכול להיות שגם את זה פרויד כבר ידע? שדווקא אובייקט חדש-ישן כמו טבעת חותם שתמסר מדור אנליטיקאים אחד למשנהו ותתגלגל יום אחד לירושלים, תתגלה כמתאימה יותר מכל כתב יד, מגבעת או מקל הליכה, לשמש כמעבורת שתעביר משהו מאיכותו של האובייקט הפסיכואנליטי שמרגיש הכי בבית בלא מודע, כלומר בניכר?