מאז ומעולם מנהיגים הציגו לראווה את הצד הפסיכופתי באישיותם וידעו כיצד להשתמש בחוסר מעצורים מוסרי, לא רק כדרך להפחיד יריבים פוליטיים אלא גם כ"שיקוי תאווה" שיפתה אותנו, האנשים הקטנים, להיפטר מייסורי המצפון המעיקים ולשים את מבטחנו ב"אדם עליון" — מנהיג המשוחרר מכבלי המוסר המקובלים. לא רק פוליטיקאים שיכורי כוח מתגאים היום בכך שהם "מפסיקים להתנצל" או "לא מאמינים באשמה". האדם ההתנהגותי נוטה חיבה יתרה לחלקים הגרנדיוזיים והפסיכופתיים באישיותו, שאותם הוא עוטה כשריון המגן עליו מפני כל מגע עם רגשות אנושיים כמו חולשה, אשמה, בושה או חרטה. כבר אין זה נדיר לפגוש צעירים חריפים ורחבי אופקים, שטווח הרגשות המצומצם שלהם, והקושי המכמיר שיש להם להתעניין במתרחש בעולמם הפנימי, מזכירים קצת את עולמו הרגשי של ארנולד שוורצנגר בתפקידיו השונים כגיבור על בסרטי פעולה דיסטופיים של סוף המאה הקודמת. גם גיבורי התרבות של התקופה הם דמויות ספק ממשיות־ספק בדיוניות, שמנסות לאותת שדבר לא יחצוץ בינם ובין ההתענגות שלהם.
ייתכן שמשימת שחרורו של האדם מעולו של האני העליון צלחה מעל ומעבר למשוער. סוג חדש של פתולוגיות — פסיכולוגיות אינדיבידואליות, תרבותיות ופוליטיות — הפכו למאפייני התקופה שבה "חיים טובים" ואשמה נתפסים כעומדים בסתירה זה לזה.