מי שעוסק בפסיכואנליזה מכיר את תחושת הבדידות שהיא חלק בלתי נפרד מההתמסרות הממושכת לעולמו הפנימי ולעולם הפנימי של מטופלים באנליזה. אבל ישנו סוג נוסף של בדידות שהיא נחלתם גם של מי שאינם עוסקים בפסיכואנליזה כשיטת טיפול, כי אם בפסיכואנליזה כשיטת חקירה. את הבדידות של אלה הייתי מכנה בשם: 'בדידות, או מוטב: גלות, דיסציפלינארית'. הפסיכואנליטיקאי, גם כאשר הוא נטוע היטב בתוך הדיסציפלינה שמארחת אותו, גם אם יעשה כמיטב יכולתו לתרגם את השפה הפסיכואנליטית לשפתו הנאטורליסטית של המדע, תמיד הוא ידבר במבטא זר.
דברים בפאנל ״מקומה הטבעי של הפסיכולוגיה״ בכנס תלמידי המחקר של אוניברסיטת בר אילן