מגפה של פרשנויות מדעיות, חברתיות, כלכליות, פסיכולוגיות ותרבותיות מלווה את הופעתו של הנגיף. ייתכן שדעתו של האינטלקטואל בן זמננו פשוט אינה סובלת הפתעה או אי ידיעה. רבים מזדרזים לשבץ את המגיפה במסכת הראיות כנגד הקפיטליזם החזירי, ואפילו מכריזים על מותו הצפוי של הכסף. יש שמזהירים מפני עלייתו של טוטליטריזם טכנולוגי חדש בחסות המאבק במגיפה ומכריזים על מות הפרטיות. אחרים אצים להכריז על הפצעתן של תודעה אקולוגית ושל סולידריות מעמדית שיחצו גבולות לאומיים. ההכרזה המפתה שהופרחה לחלל האוויר עוד במאה הקודמת על קץ ההיסטוריה התבררה כנמהרת; את מקומה תופס בימים אלה רעיון לא פחות יומרני, לפיו האדם איבד זה מקרוב את מקומו כסובייקט של ההיסטוריה, והוא מהווה עכשיו גורם זניח בתהליך אבולוציוני כאוטי שמחולליו הם וירוסים ושאר מרעין בישין סביבתיים. הוגה דעות איטלקי השרוי בבידוד מכריז על מותם של ״חיים נורמליים״ ושל מושג ה״חזרה לשגרה״. האם לא כדאי להזכיר למלומד החרד שלנבואותיו יש לכל היותר תוקף פואטי של אפוריזמים בנוסח ״אחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שירה״?
כדאי לשים לב אילו מהפירושים שניתנים כעת למגפה נטועים במסורת אינטלקטואלית והיסטוריוגרפית יהירה, שמעמידה פנים שיש לה מה שאין לה; ואילו מהתובנות חורגות מעבר ל"אמרנו לכם" ומאפשרות הרחבה של נקודת המבט תוך השהייתה של ההבנה. אילו תובנות משתמשות במגפת הקורונה כמסך להשלכות של חרדות רודפניות ושל משאלות לב אינפנטיליות, ואילו פירושים מותירים מקום להפתעה ולאי־ידיעה בקריאת המציאות החדשה.
ההיסטוריון ריינהרט קוזלק הציע פעם הבחנה יפה בין "היסטוריה של מנצחים" לבין "היסטוריה של מפסידים". יש פוליטיקאים, מדענים ופרשני תרבות שנמצאים תמיד לצדה של ההיסטוריה כפי שהתרחשה בפועל, מייחסים את ההכרעה לסגולותיהם התרומיות של המנצחים, ואומרים: "הכתובת היתה על הקיר". לעומתם יש פרשנים שאינם חוששים לעמוד במקום של מי שהופתעו או אפילו הובסו בידי השתלשלות העניינים ההיסטורית, משתמשים במפלה, בחורבן אפילו, כמקור לתובנה. אני חושב שכולנו מחפשים בנקודת הזמן הנוכחית שמישהו יכתוב למעננו "היסטוריה של מנצחים", שיציע לנו כבר איזה "קשר סבתא" פשוט בין מה שחשבנו על העולם לבין האכזבות של החודשים האחרונים. אבל אם וכאשר ננצח את המגפה, נהיה חסרים גם "היסטוריה של מפסידים", שתיתן משקל להפתעה, לאובדן, לאבל ולאי־ידיעה, לעובדה שהדברים קרו אחרת מכפי שניתן היה אולי לצפות שיקרו. נזדקק אז למחשבה היסטורית, שבדומה לטיפול נפשי מוצלח תשתמש בטראומה של מגפת הקורונה כדי לסייע לנו ולבני הדורות הבאים להתגבר על חרדות ועל מכשולים רגשיים ופוליטיים, שגרמו לנו להתכחש למה שכדאי שנדע על עצמנו ועל העולם שבו אנחנו חיים.