אף לא אחד מהחוקים שהממשלה מקדמת במסגרת ההפיכה המשטרית לא בא להיטיב עם החלשים, החולים, המדוכאים, חסרי ההשכלה והנזקקים בחברה. זו חקיקה שמוציאה שם רע למילה "רפורמה". היא לועגת לרעיון של תיקון, משום שכל תכליתה רגרסיבית. ממשלת ישראל מבקשת לחזור משלטון החוק אל שלטון הכוח, להפוך את זכויות הציבור בכל תחומי החיים לביטוי של יחסי הכוחות הלא־שווים שמתקיימים בחברה הישראלית. היא זוממת לשעבד את אזרחי המדינה לסדר זכויות חדש, שתכליתו להיטיב עם קומץ פוליטיקאים מושחתים.
אפילו מראית עין של סוציאליזם או הגנה על זכויות המיעוט אין בתוכנית החקיקה הנוכחית. מה שיש בה זה שימוש בכוח הרוב הפרלמנטרי כדי להשיג עוד יותר כוח. בהנהגתו של ראש הממשלה החמדן ביותר והגלותי ביותר שהיה כאן מאז קום המדינה, ישראל מבטלת את מגילת העצמאות שהיא גם כתב האחריות שבלעדיו היא תאבד את מקומה במשפחת המדינות הדמוקרטיות.
בהיסטוריה אין באמת דבר כמו "הרגע האחרון". תמיד יש עוד החלטה טובה או גרועה שאפשר לקבל. תמיד יש מקום לתקווה ולפעולה. הרגע ההיסטורי של הדור הנוכחי הוא כבר לא "רצח רבין" וגם לא הקמתה של עוד ממשלת ימין קיצונית. הרגע ההיסטורי שלנו הוא היציאה של מאות אלפי ישראלים לרחוב. זה מפתיע ומפעים, וזה יכול לנצח את המערכה אם לא ניקח את עצמנו כדבר המובן מאליו, ואם לא נהיה שאננים. כוחה של החברה האזרחית בישראל רב, וזה מה שמבדיל אותה ממדינות אחרות שעברו משבר חוקתי, כמו איראן של השאה, טורקיה של ארדואן, הונגריה ופולין.
מי שחושבים שבריחת המוחות וההשקעות תעצור את הרס הדמוקרטיה, או תולים תקוות בקרן המטבע הבינלאומית או בנפילת השקל, שוגים באשליות. פשיזם פועל כנגד כל שיקולי התועלת והשימור העצמי. ב–1933 היו רשומים בגרמניה 5,500 רופאים יהודים. ב–1939 נשארו פחות מ–300 רופאים יהודים בגרמניה ההיטלראית. שנתיים לפני תחילת הפתרון הסופי, גרמניה ויתרה על 95% מהרופאים היהודים, וכן גם על אלפי פסיכולוגים ממוצא יהודי, אקדמאים וכימאים, תעשיינים ובנקאים. תחומי מומחיות וידע שלמים הפסיקו להתקיים בעקבות ההגירה של אינטלקטואלים, מדענים ובעלי מקצועות חופשיים.
המהות של פשיזם אינה אידיאולוגית ופרגמטית, אלא היא חווייתית. הפשיזם מתמקד בהשתקה ובפירוק, ולא בחקירה וביצירה. בפשיזם תמיד תינתן עדיפות לפעולה אלימה על פני הידברות וחשיבה.
ייתכן שבקרוב נרגיש קצת פחות בבית במקומות העבודה שלנו — בבתי החולים, בשירות הציבורי, באוניברסיטאות. באוטוקרטיה כולם מרגישים רדופים, ואיש אינו מרגיש בבית בשום מקום, גם לא כשהוא בבית, גם לא בשטחים הכבושים. פשיזם הוא הלך רוח שניזון מתדלוק מתמיד של חרדות ראשוניות ומרדיפת הרוח והמחשבה, מביטול ההבדל בין מילה לבין מעשה. הרדיפה הזו נמשכת גם כשיושבים בשיעור באוניברסיטה, או מפתחים תוכנה, או מנסים לקרוא ספר.
כשהלך הרוח הזה הופך לקוד תרבותי, הוא פושה גם במקומות שבהם אין רוב למצביעי בן גביר וסמוטריץ'. בבית הספר שבו בנותי לומדות פרצה השבוע, על לא כלום, מריבה קולנית במסדרון בין מחנך הכיתה לבין אחד המורים. אנחנו, המטפלים הנפשיים, רואים את זה גם בקליניקה: אנשים מתפרקים. פשיזם משנה את היחסים בין אדם לחברו, בין רופאה לאח בחדר צינתורים, בין בני זוג, בין ילדים במגרש המשחקים. בזמן שבכנסת מעבירים חוק המאפשר למנהיג לקבל שוחד מבעלי הון, אנשים נוהגים בכבישים כמו מטורפים, פקידי דואר מזלזלים בזקנים וילדים תוקפים חלשים ומתעללים בבעלי חיים.
פשיזם מתקדם תמיד יותר מהר משחושבים. לפשיזם תמיד יש איזו בעיה קטנה עם החוק. תמיד זה החוק שמונע מהפשיסטים לבוא על סיפוקם המלא ולהגשים את הפתרונות הסופיים שלהם לבעיות חברתיות וכלכליות מורכבות. המציאות אף פעם לא נלקחת בחשבון, ובטח שלא המצפון.
מול כל זה הנכונות של מאות אלפי ישראלים להילחם על הצדק ועל האמת מפתיעה ומפעימה. אבל בגלל שההפיכה השלטונית נעשית באופן גס ומתריס כל כך, יש מי שרואים בה עדיין ביטוי אותנטי למשהו. אין ספק שבנפש כולנו מתחוללת דרמה גדולה של הזדהויות סותרות שכדאי לזהות אותה ולתת לה מילים. כדי שנוכל להתמיד בהתנגדות ולנצח במאבק, עלינו גם להאמין בצדקתנו וגם להיות מודעים לכוחות שמערערים אותנו מבפנים.
אסור להזדהות עם תהליכי ההדרה, ההשלכה והפיצול, אסור לתת לפוליטיקת הזהויות הנבובה שהורגלנו להתחבא מאחוריה לאכול אותנו מבפנים. אנחנו הישראלים חייבים להיגמל מהנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים. כמו למשל: להפסיק לנזוף במי שמפגינים עם דגלי פלסטין. ככל שההסתה וההתקפה על האמת יימשכו, אנחנו צפויים לפגוש המון פחדנים, מלשינים, בריונים ומעמידי פנים. אנחנו נפגוש אותם בסביבתנו הקרובה ובתוכנו אנו.
נדמה לי שהישראלים מנסים בשבועות האחרונים לא רק למנוע את הפיכת המדינה לדיקטטורה, אלא גם לקלף מעל הפרצוף של עצמם את ההזדהות שלהם עם השקרים וגניבת הדעת של נבחריהם, יהודים או ערבים, גם משמאל וגם מימין. זו משימה קשה ביותר, כי היא מערערת את המוכר לנו.
אנחנו, מטפלי הנפש, צריכים ויכולים לעזור לאנשים להבין שבלי דמוקרטיה אין חיי נפש ראויים לשמם. הרחבתי בנושא במאמרי בחודש שעבר ("הארץ", 16.2). המציאות הנפשית נמצאת עכשיו בחוץ ברחוב, ולא ביצירות התרבות והאמנות או בחדרי הטיפולים. מי שרוצָה לדעת את נפשה, לדעת מה היא מרגישה וחושבת באמת, לא תמצא את התשובות לשאלות האלה דרך התנתקות מהמציאות הפוליטית, או דרך "גלות פנימית", אלא דרך יציאה החוצה אל המרחב הפוליטי. אין דבר שמחזק יותר את העצמי האינדיבידואלי ואת דחפי החיים בימים אלה מאשר השתתפות בהפגנות.
כפי שאני מבין וחווה את הדברים, תנועת ההתנגדות להפיכה המשטרית אינה מנסה לכונן את התודעה הפוליטית של תומכיה דרך הזדהות. לכן היא לא ממהרת להיתלות במנהיגים פוליטיים מוכרים או בדמויות כריזמטיות. היא שואבת את כוחה לא רק מהתוקף המוסרי של דרישותיה, אלא גם מהתהליך הנפשי שעובר כל מי שמצטרף אליה, מהחוויה הדמוקרטית שמציע המאבק נגד הפשיזם.
כשאני מנסה לברר עם עצמי מה פשר התשוקה שלי לצאת מדי מוצ"ש לקפלן, אני מגיע למסקנה שלמדתי למצוא סיפוק ולשאוב תקווה מלקחת חלק במחאה שהיא ראויה וצודקת גם מבלי שהיא משקפת לי במדויק את אידיאל־האני שלי כאיש שמאל. ההתנגדות להפיכה המשטרית היא מעין מראה שבורה של הדמוקרטיה הישראלית, ובכל פעם היא מפגישה אותי עם חלק אחר בי כאזרח וכאדם.
החוויה של להיות בעצרת המונים היא חזקה וחדשה מאוד, בעיקר לצעירים. להיות בתוך רגע היסטורי זה אומר לחוות טלטלה רגשית שמנערת אותך עד לשורשי הזהות שלך. זה מתחיל כהזדהות עם דבר מה מוכר ומשותף — כמו דגל המדינה, שירת התקווה או שירות בצבא, אבל אף אחד לא חוזר מהצעדות האלה הביתה למוכר שלו כפי שהוא יצא ממנו. אף אחד לא ירגיש אותו דבר כשיעלה בפעם הבאה על מדים, ישקיף על הכינרת או יקרא בהגדה של פסח. אפילו השפה העברית עוברת הזרה בעקבות אירועי השבועות האחרונים. גם היא משתתפת ב"שיבוש" ומסרבת להתגייס להתקפה הפשיסטית על האמת.
אנחנו מצויים בעיצומה של טראומה קולקטיבית — שיש לה פוטנציאל חיובי. ההבדל בין אירוע מעורר חרדה, או משבר חיים, לבין טראומה, הוא במידת המודעות, הבדידות והתחושה של חוסר שליטה שנלוות לטראומה. הטראומה הזו, בדומה אולי למלחמת העצמאות שפרצה לאחר הכרזת המדינה, לא רק פורמת הזדהויות שפג תוקפן. בכוחה לחזק ולפתח אותנו, ולהפוך אותנו לאומה ואנשים אמיצים וטובים יותר.
בשבועות האחרונים הישראלים כותבים במשותף את ספר ההדרכה הראשון להתנגדות לפשיזם בגרסתו הישראלית. אם יתמידו במאבקם יחסכו מעצמם את הצורך לכתוב במשותף את המדריך הראשון לחיים בתיאוקרטיה יהודית. כמה מעקרונות היסוד של ההתנגדות לפשיזם ניתן למצוא בדברים שכתב פרויד לתומאס מאן ב–1935: "דבר אחד ארשה לעצמי להביע בשמם של רבים מספור בעת הזו, את הביטחון בכך שלעולם לא תאמר או תעשה דבר שיהיה נגוע בפחדנות או בשפלות רוח, ושגם בזמנים כמו שלנו, המטשטשים את כושר השיפוט, תלך בדרך הישר ותורה אותה לאחרים" (מתוך: "זיגמונד פרויד — מכתבים", תירגם וערך הח"מ, מודן, 2019).
כאז כן היום, ההתקפה על הדמוקרטיה מערערת את כושר השיפוט של פוליטיקאים ואזרחים כאחד. אבל אנחנו, שיצאנו לרחובות, לא נמתין עד שההסתדרות או התאחדות הרופאים או ארגוני המורים יתעשתו ויצטרפו למאבק שלנו. אנחנו נלך בדרך הישר ונורה אותה לילדינו, לתלמידים שלנו ולמטופלים שלנו, ולכל מי שעדיין לא קלט את חומרת הרגע ויהיה מוכן להקשיב.