חובת ההתבוננות העצמית – אידיאל שדחק במיליוני אירופאים משכילים למן המאה השמונה-עשרה לכתוב יומני זיכרונות שבהם יתעדו את עצמם בטרם יעלו על משכבם – מגיעה בפעולת ההתכתבות הפרוידיאנית לפסגות חדשות. כתיבת מכתב – ובזאת מרחיבה כתיבה אפיסטולרית את גבולותיו של ׳אידיאל-האני׳ של כותב יומן טרחני – כרוכה בנטילת סיכון מסוים. הכתיבה לאדם אחר כמעט תמיד תשתלט על האני הכותב ותחשוף משהו שהוא לא התכוון לגלות לבן שיחו או לעצמו. אני נוטה לראות בכתיבתו האיגרונית של פרויד את המשכה של האנליזה העצמית של מי שכבר השתכנע בכך שהלא מודע זקוק לזולת על מנת לספר את סיפורו של הסובייקט.
האם לפנינו ״ביוגרפיה במכתבים״? אולי אף "רומן חניכה"? אין ספק שהמכתבים עשירים בפרטי מידע ביוגרפי מהסוג שהיסטוריונים מתקינים מהם נרטיבים הדוקים. אבל כדאי לזכור שהפרויקט הפסיכואנליטי, וטיפול פסיכואנליטי בפרט, חותרים מטבעם כנגד רעיון הביוגרפיה מהסוג הדיאכרוני שמקובל על היסטוריונים.
"בגלל שמכתב מנסה למלא את החסר הזה".
מאמר החותם את "זיגמונד פרויד-מכתבים" (מודן 2019)