השאלה שאותה אבקש להעלות לדיון כאן היום תהיה, האם "הקשבה מתזמרת" לאובייקט האנליטי הפנימי של האנליטיקאי יכולה להוסיף להבנתנו את שמתרחש במהלך שעה מסויימת ואת האופן שבו היא מבוצעת. המדובר למעשה בערב רב של שאלות, שלא בהכרח מצויות על אותו מישור, אבל מרביתן מסגירות נקודת מבט הרואה באנליטיקאי מן סוג של אמן מבצע, כלומר מי שלוקח חלק בסוג של פעילות אנושית המתקיימת ב"תחום תדרים" מסויים שהוא רחב למדי אך לא בלתי מוגבל. הנה כמה מהשאלות שעולות בדעתי בהקשר זה: מדוע התערבות אנליטית מקבלת בדמיונו של האנליטיקאי טעינות פולמוסית שגורמת לו שיוציא אותה "מרפרטואר" ההתערבויות שלו, באופן גורף או בשעה נתונה כלשהי; מדוע עמדות אנליטיות סבירות וראויות מצלצלות בשעה מסויימת כעבודת אלילים או כציטוטים מתוך מחזור תפילות; מדוע במהלך יום עבודה שעה מסויימת מצלצלת אנליטית לעילא ושעה אחרת מתעקשת להתנהל בחצי טון מעל או מתחת לפסיכואנליזה; מתי אנליטיקאי ״מפריע״ למטופל להיות באנליזה ומתי המטופל נחווה כמי שמפריע לנו "להקשיב לו בשקט ומבלי להטריד את כושר החשיבה שלנו" (פרויד, 1933); מה מידת האמביוולנטיות, או השנאה, שאנליטיקאי יכול לחוש כלפי הפסיכואנליזה ובכל זאת לתפקד כאנליטיקאי; האם ניתן לאפיין את יחסו של אנליטיקאי לתיאוריה מסויימת כנוירוטי?