שני העשורים האחרונים עשו שרות גדול לפסיכואנליזה. הם הצליחו להחזיר לשיח הפסיכואנליטי את המימד הדיאלקטי ולשחרר אותנו מן המעמסה שבהתבוננות הדיכוטומית, שלפיה מציאות חומרית אובייקטיבית עומדת בסתירה למציאות נפשית סובייקטיבית. הדימוי העצמי של מרבית הקלינאים אינו מעוצב עוד כבעבר על ידי האידיאל של חשיפת האמת האובייקטיבית על אודות חייהם של מטופליהם. מושגי יסוד כמו אינטרפרטציה והבניה שינו בהדרגה את פניהם, ומשרתים מטרות אחרות מאלה שהוצבו להם בעבר. המפגש הטיפולי מתיר מרחב פעולה רב יותר להפתעה, לסקרנות, להדדיות, לאקראיות ולאי וודאות מאשר בעבר. ספק רב אם בכלל יש טעם לצפות מאחת הפרדיגמות, האובייקטיביסטית או הסובייקטיביסטית, לוותר לגמרי על מקומה לטובת רעותה, שהרי האופן שבו שתי אלה מקלסות ומפרכסות זו את זו מהווה את לב ליבם של המפגש הטיפולי ושל ההבנה שבעקבותיו.
פורסם ב״שיחות- כתב עת לפסיכותרפיה״