בושה והתנגדות

מעצרם של פעילי המחאה כנגד ההפיכה המשטרית: עופר דורון, גל דורון, איתי יפה ואמיר שדה במשך למעלה מחודש והאשמתם בטרור בגין שיגור נורי תאורה הוא נקודת שפל חדשה בהתדרדרות מערכת המשפט במדינת ישראל וביחסים בין המדינה לאזרחיה. השבוע גם עוכבו לחקירה משטרתית שני פעילי מחאה שהשתתפו לפני כשנה וחצי בצביעת כביש בירושלים.

ב 7 באוקטובר הפשיזם הישראלי סיים את תקופת הדגירה שלו ומאז הוא כבר לא מבזבז זמן. בחסות מתקפת חמאס, בהשראת המלחמה הברוטאלית שמנהלת ישראל בעזה, ובעזרת אדישותו של הציבור כלפי כל מה שאינו מזוהה עם סכנת חיים מיידית, ממשלת נתניהו-בן גביר ״מאזנת״- בין סדר היום האישי של ראש ממשלה הנאשם בפלילים לסדר היום הפוליטי והמפלגתי של המפלגות החרדיות ומפלגות הימין. המטרות המוצהרות ושיטות הפעולה של השלטון בישראל מושחתים מאי-פעם, ומשרדי הממשלה עסוקים בעיקר ב״סגירת פערים״- בין סדר היום הפוליטי של מפלגות הקואליצייה לבין המוסדות הדמוקרטיים והמערכות השלטוניות שמעצבות את חייהם של אזרחי המדינה.

הממשלה מתנגדת להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת מחדלי ה 7 באוקטובר. אבל גם האופוזיציה נמנעת מלתת לציבור דין וחשבון אמיתי על עמדות נבחריה ועל הבחירות הפוליטיות שבכוונתה לעשות בזמן הקצר שנותר עדיין עד להפיכתה של ישראל למדינת משטרה על מלא. הנסיון לשוות גוון א-פוליטי למאבק כנגד ההפיכה המשטרית, או למאבק למען השבת החטופים נכשל לפי שעה כישלון חרוץ. מתישהו אולי גם הציבור הרחב יבין שאין דרך נכונה לחיות חיים לא נכונים. האופוזיציה הרפה שמדגמנים בני גנץ ויאיר לפיד אינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה כשהיא שותקת אל מול האשמתם של העצורים בקישון בטרור. לא רק הפרקליטות אחראית לכך. גם קרנפים ואופורטוניסטים עושים את שיקולי התועלת שלהם וחושבים גם על היום שאחרי הבחירות.

העדר תחושת חירום בכל הקשור לזכויות האזרח, לזכות להפגין, לחופש הביטוי והמחשבה בא לידי ביטוי בהלך הרוח הציבורי והתקשורתי. ישראל מתפוררת לשבטים ולעממים. כל שבט מאופיין בהלך רוח, בנארטיב ובסדר יום שונה לחלוטין. בימי שבת בערב זה נראה שאפילו את 300 המטרים שמפרידים בין האנשים הנאספים בכיכר החטופים לבין המוחים מול שער בגין בקרייה חוצה גבול דמיוני המסמן שתי פרשנויות שונות לחלוטין למציאות הישראלית. מי שמבינים את זה יותר טוב מכולם הם אנשי ימין כמו עינב צנגאוקר ובוגי יעלון.

בתוך הבכחנליה המלנכולית שבה אנחנו חיים כדאי לשים לב לציר הזמן: בפרק זמן של שנתיים, בין דצמבר 2022 לדצמבר 2024 , צומצם עד למינימום הפער שבין תפישת האדם והעולם של הימין המתנחלי לבין הקודקס האתי ודפוסי הפעולה של מערכת הביטחון, מערכת המשפט, מערכת הבריאות וכלי התקשורת. בחסות המלחמה בדרום ובצפון המדינה נמלטה כסרטן נזיר מהמעטפת הדמוקרטית המרסנת והיא פועלת בגלוי לטשטש את הגבולות בין מותר לאסור, בין טוב לרע ובין שקר לאמת. מתנגדים פוליטיים מוקעים כאילו היו טרוריסטים. משפחות חטופים זוכות בכנסת ליחס בריוני ומשפיל כאילו היו אויבי המדינה. אזרחים הקוראים להפסקת המלחמה הברברית בעזה חשודים בתקיעת סכין בגב האומה. כדאי לזכור שלנו הישראלים תמיד תהיה הערכת חסר של הפאשיזם שבו אנחנו חיים. אצלנו הפאשיזם תמיד יראה חיוור ותמים בהשוואה לזה האמיתי שעליו למדנו בבית ספר, זה ״שאסור לנקוב בשמו״, כלומר לנאציזם.

בהיסטוריה של עמים ואומות אין באמת דבר כזה ״הרגע האחרון״. תמיד יש מקום לתקווה, לתיקון ולפעולה פוליטית מכוונת מטרה. אם לא עבור הדור הזה, אז עבור הדור הבא. יש כאן באמת המון אנשים נהדרים. אפילו בתוך עדר הקרנפים הסובב אותנו יש מי שבנסיבות אחרות יחזרו פעם להיות אנשים הגונים וטובים.

דיקטטורים אינם נבהלים מזה שמכנים אותם בשמות גנאי. אבל הם מפחדים מאוד מכל גילוי של התנגדות והפרת סדר. אני מציע לכן להסתכל על העובדה שאנחנו עומדים כאן הבוקר מחוץ לבית מאסר שבו עצורים למעלה מחודש ימים 4 אנשים ישרי דרך ומורי דרך- לא רק כאל ״שערורייה״ או ״ליקוי מאורות״ אלא כעל חלק בלתי נפרד מהחיים של מי שעדיין רוצה לחיות בארץ הזו כאדם הגון. יש מאבקים ששווה לקחת בהם חלק גם כשמפסידים.

לא כדאי להראות יותר מדי מופתעים. זה היה די צפוי שמדינה שבמשך למעלה מחצי מאה טיפחה ושיכללה את מערכת אכיפת החוק והמשפט שלה לצורך המשך שליטה בעם אחר תוכל, בהינתן תנאים פוליטיים מקטבים, ״להתהפך״ גם על טובי בניה ולנהוג בהם בחוסר צדק וברשעות.

כדי למחות ולהתנגד – כיחידים, כקהילה או בקבוצה גדולה – צריך להתגבר על מכשולים, נפשיים ופוליטיים, קונקרטים וסימבוליים, מודעים ולא-מודעים.

הנסיון להפוך את פעולת המחאה של ארבעת העצורים לאקט של טרור פוגש ציבור גדול ונורמטיבי ברגע של חולשה פוליטית, רוחנית וארגונית. בזמן שישראל הלאומנית והמשיחית עושה ככל העולה על רוחה ללא נקיפות מצפון, ישראל השפויה מתביישת ומתקשה להתגונן על נפשה.

הקריאה ״בושה״ הפכה זה מכבר לאחד הסלוגנים של תנועת ההתנגדות לשלטון. אני רוצה להגיד כמה מילים על מקומה של הבושה בחיים הפוליטיים ועל הזדהות היתר המלנכולית של המחנה שלנו עם מדינת ישראל שבדמיון, הזדהות שעלולה לעלות לנו בחורבנה של המדינה שבמציאות.

האתגר שעומד בימים אלה בפני ישראלים שמתביישים וחרדים לגורל מדינתם הוא כיצד לתרגם את הבושה והחרדה לפעולה פוליטית נחושה. זה אתגר מורכב משום שבושה היא ביסודה רגש מרסן ומעכב פעולה. אדם מתבייש יעדיף לשכון בתוך שבריר של עצמו מאשר לעשות משהו עם מה שהוא יודע, חושב ומרגיש.

בושה היא רגש מורכב. הנסיבות שבהן היא מתעוררת יכולות להיות מסתוריות. לפעמים קשה אפילו להודות בקיומה. נקיפות מצפון, רגשות אשם ואף דיכאון נוטים להיות בעל גוון גלוי, פטפטני אפילו. ואילו חרדה שמקורה בבושה תיוותר על פי רוב חרישית ופרטית, גם במהלך טיפול נפשי. (היה מי שכינה את הבושה "סינדרלה של הרגשות".)

חמקמק ונסתר ככל שרגש הבושה יכול להיות, הוא מתערב גם בחיים הציבוריים. בושה יכולה להוציא עמים למלחמה. בכוחה להקצין ולשתק תהליכים פוליטיים וחברתיים, לשבש את היכולת של ארגון, קבוצה או אומה להסתגל למציאות משתנה, אבל גם לגרום להם לנסות לפעול כדי לשנות אותה.

הבושה מזכירה לאדם שהוא מפוצל, שמתקיים בו שסע בין מי שהוא חושב שהוא, למי שהוא באמת (האמת של הלא־מודע שלו, של הדחפים והפנטזיות שלו, של הילד שבתוכו); שקיים גם שסע בינו לבין העולם והזמן. בהכללה מעט גסה ניתן לטעון שהימין הפוליטי מנוהל פחות מדי על ידי רגשות כמו בושה ואשמה ואילו השמאל מנוהל יותר מדי על ידם.

ראש ממשלת ישראל, כך דווח אתמול עיתון פולני, לא יגיע לטקס לציון 80 שנה לשחרור אושוויץ בפולין מחשש שיעצר ויוסגר להאג. מי לדעתכם מתבייש כשהוא קורא את הידיעה הזו?

בזמן שבימין יודעים איך ״ליישר קו״ ולבלוע צפרדעים למען שימור השלטון, בשמאל יישמר תמיד מקום של כבוד לאלה שהם בעד מה שהם נגדו ונגד מה שהם בעדו. במקום לקבל את הבושה ולהרגיש פגומים בשמאל יעדיפו את ה"נרקיסיזם של ההבדלים הקטנים" על פני סולידריות ושותפות גורל. רבים מדי במחנה שלנו יעדיפו לגעור בארבעת העצורים על שיגור הנורים במקום לראות בהם בפשטות וביושר אנשים אמיצים שנעשה להם עוול.

העמדה המתבוננת האירונית או הפרוורטית הזו גורמת לנו השמאלנים להרגיש שאנחנו "בצד של המנצחים הצודקים" גם כאשר אנחנו נוחלים מפלה פעם אחר פעם בקלפי.

כאמור, להוציא לרחובות אנשים מתביישים זה קשה. אבל אסור לתת לבושה להשאיר אותנו מסוגרים בבתים ולשמר אותנו במצב של פיצול, אי־ידיעה, עיוורון ושיתוק. אם לא נכיר בכך שהגזענות והפשיזם הישראלי הם חלק מאתנו לא נוכל להילחם בהם בתקיפות הראויה.

אני רוצה לפנות מכאן לעופר דורון שאותו פגשתי בפעם האחרונה לפני יותר מ 40 שנה:

עופר אתה לימדת אותי להפליג. בימי שבת בבוקר היינו יוצאים על לוייתנית מהמרינה בתל אביב, מעלים מפרשים ומפליגים לעומק עם רוח טובה. הפלגנו פעם יחד בסערה שזכורה לי עד היום כדבר המפחיד ביותר שחוויתי אי פעם כי אז הבנתי בפעם הראשונה מה פירוש הביטוי ״להיות יחד באותה סירה״.

גדולתו של עופר הצעיר כמדריך וכמפקד סירה מתקשרת לי היום דווקא לאותן הפלגות שבהן יש דממת רוח ממושכת (שטיל), המפרשית מתנדנדת ולא מתקדמים. לנו הנערים זה לא מאוד הפריע. די נהננו לאכול את הסנדוויצ׳ים שלנו ולהתעסק בדברים אחרים. ברגע מסוים המדריך עופר היה נעמד על החרטום של ״הגרוסמן״ ומתחיל לצרוח: ״אתם לא רואים שאין רוח? תורידו מפרשים, תוציאו משוטים ותתחילו לחתור אם אתם רוצים לחזור היום הביתה״.

גם במאבקים פוליטיים ממושכים יש רגע שבו אי אפשר לבנות על כוחו המשלהב של ההמון השוטף את הרחובות. כשאין רוח במפרשים צריך להוציא משוטים ולחתור כדי להגיע.

תודה לעופר, לגל, לאיתי ולאמיר על שיצאתם כנגד הפאשיזם וכנגד השאננות והמשכתם לחתור לעבר האמת גם כשההמונים כבר לא גדשו את הצמתים אלא נשארו ספונים בבתים. העובדה שהמדינה שלנו נוהגת בכם באטימות לב ובשקרנות כזו מעידה כאלף עדים על צדקת המאבק ועליכם כאנשים ישרים ואמיצים.