את מי קוראת הכתובת שעל הקיר
דברים שאמרתי באנטישפע, 15 נובמבר 2019
מקור הביטוי ״הכתובת על הקיר״ הוא בספר דניאל. בפרק ה׳ הכתוב כולו בארמית מסופר על משתה שעורך בלשצר, בנו של נבוכדנצר, שבו הוא מגיש לאורחיו- שריו, נשותיו ופלגשיו – יין בגביעים הקדושים שלקח אביו מבית המקדש. לפתע יוצאות אצבעות של יד אדם וכותבות על הקיר בהיכל המלך את הכתובת: "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסֵין". כשבלשאצר מבחין בכתובת שעל הקיר הוא מחוויר ונבהל. הוא קורא אליו את החכמים והקוסמים ואומר להם כי מי שיקרא את הכתובת ויגלה את פשרה יקבל בגד ארגמן, כמו זה שנהגו ללבוש אנשי מלוכה. כמו כן יקבל ענק זהב, ענק אותו היה רשאי לענוד רק מי שקיבל אותו מהמלך. לפותר תעלומת הכתובת על הקיר מובטח גם להיות שליט שלישי בממלכה. איש מן החכמים והקוסמים לא יכול היה לפרש את הכתובת שעל הקיר. כאשר נקרא אל המלך דניאל, חכם עברי מגולי יהודה, ומתבקש לפרש את הכתובת, הוא מפרש אותה כנבואת חורבן לבבל.
אלוהים, אומר דניאל לבלשצר, מנה את ימי שלטונה של בבל, כלומר שקל במאזניים את ערך מלכותה ומצא אותו בחוסר, ולכן בבל תיפול בידי "פַרְסֵין", כלומר הפרסים. ואכן בבל חולקה בין פרס ומדי. בלשצר, כך מסופר בהמשך, נהרג עוד באותו הלילה. והפרסים כבשו את בבל.
האלגוריה הפוליטית המקופלת בביטוי ״הכתובת על הקיר״ היא שימושית מאין כמותה. בהיכל התהילה של הקלישאות המקראיות שמור לה מקום של כבוד. אנחנו רגילים לקרוא את סיפור משתה בלשצר ואת ״הכתובת על הקיר״ כמשל ליוהרה ולהתדרדרות מוסרית שקיצן ידוע מראש.
אני רוצה להציע קריאה משלימה של המיתוס הזה. זו קריאה שמתמקדת פחות בהיבט האתי, הפוליטי או האמוני של הסיפור המקראי ויותר בהיבט הפסיכולוגי והאפיסטמי שלו. האם ניתן לקרוא את סיפור הכתובת על הקיר כ״סיפור מקרה״ פסיכואנליטי?
זה נשמע לי סיפור על אודות הקשר שבין ידיעה לבין הכרה עצמית; הרהור על הקשר בין יחסם המסוכסך של בניאדם עם האמת לבין היכולת לקרוא את המציאות ולעמוד בכאביה. גם אם יש בסיפור ״הכתובת על הקיר״ מוסר השכל תיאולוגי מסוים, לדעתי הסיפור מציע תובנה על היחסים המורכבים שיש לאדם עם ההתענגות ועם הידיעה. מנקודת מבטי, כרופא נפש, זה סיפור על היחסים האמביוולנטים שיש לבני האדם משחר ימי האנושות עם האמת ועם הלא-מודע כמקור של ידע והבנה. במובן זה סיפור בלשצר דומה לאדיפוס לסופוקלס. גם כאן יש לנו יחסים בין דורות, התענגות עודפת, כלומר חצייה של טאבו גילוי עריות, והעדר ידיעה, כלומר הפניית עין עיוורת לנעשה בתוכנו שסופה עיוורון לנעשה בעולם כולו. היחסים האלה בין האדם לבין עצמו בהחלט ראויים לתואר ״יחסים פוליטיים״ משום שהם דינמיים ורצופי מאבקים, ומשום שהם מתנהלים לא רק בין הסובייקט לבין עצמו אלא גם בין הסובייקט לתרבות, להיסטוריה.
השאלה כמה מציאות, או כמה אמת, בני אדם מסוגלים לסבול היא שאלה פוליטית. אין זה מקרה שבגרמניה, למשל, קיים חוק שאוסר על הכחשת השואה. מה בעצם אומר החוק האוסר על הכחשתו של מאורע היסטורי מכונן הנוכח עדיין בזיכרון הפעיל של אנשים רבים? הוא אומר שהמדינה שומרת לעצמה את הזכות להתערב בכמה ״משוגעים״ הנתינים שלה רשאים להיות, כלומר אוסרת עליהם סוג מסוים של התענגות פרברטית – ההתענגות שבהכחשה של היבט יסודי וכאוב כל כך בזהותם המשותפת ובהיסטוריה שלהם. אין זה מקרה שהכחשת רצח רבין כרצח פוליטי הופכת לאחד מסימני הטירוף של ההיסטוריה הישראלית.
מדוע בלשצר מחוויר למראה הכתובת על הקיר? נדמה לי שהפירוש שניתן על פי רוב לסיפור אינו מייחס חשיבות מספקת לעובדה שבלשצר מופתע. אדרבה, המעשיה מוצעת לנו בלשונות רבות כסיפור של כרוניקה ידועה מראש: הפקרות וחילול קודש שאחריתם מפלה וחורבן. ובכן, אני סבור שבלשצר מופתע מהופעתו של הכתוב משום שהטקסט הזה מוכר לו מאוד. עוד בטרם עלה בידו להבין את לשון הכתוב ולפענח אותו הוא מרגיש שהטקסט שנכתב לנגד עיניו על הקיר קורא אותו. כמו חלום. אנחנו לא ״מבינים״ את החלום אבל מרגישים שיש לו משמעות. שמקופלת בו אמת נפשית כלשהי שהיא חשובה מכדי שנפטור אותה במשיכת כתף.
בלשצר, בדומה קצת ל״יורש העצר״ שלנו הישראלים, אינו יודע את נפשו. אצבעותיו מקישות לפתע, כאחוזות כישוף, איזה גיבוב משפטים חולני בטוויטר. ניסיונותיו הנואשים של נבוכדנצר הבן להתפנות מחומרי נפש בלתי נסבלים ובלתי מעובדים הם עדות לתחושת החסר והחידלון של מי שקשר את הישרדותו הנפשית בהתענגות חסרת גבולות.
הופעתה של הכתובת על הקיר היא לפיכך רגע מעניין מבחינה קלינית והיסטורית כאחת. ברגע מסוים הפתולוגיה של השליט וההיסטוריה מתלכדות לרגע הרה גורל. מבחינתו של השליט זה אולי עוד רגע שבו נפשו מנסה להפטר ממשהו בלתי נסבל שמעיק עליה באמצעות יצירת סמפטום. עוד רגע של פרכוס נואש לעבר הידיעה שהוא מסוכסך איתה. אבל הרגע הזה הופך ל״רגע היסטורי״ כי בלשצר קורא לדניאל – לאנליטיקאי – שיפרש לו את הכתובת על הקיר. עכשיו הוא יודע את האמת. עכשיו הדברים כבר לא יכולים להיות אותו דבר. בטיפול נפשי האמת שבה מדובר יכולה להיות פנטזיה לא מודעת, חרדה שאין לה עדיין שם, או משאלה מינית ינקותית – אבל ברגע שהאמת הזו לא רק מציפה את התודעה אלא גם מפוענחת, כלומר מפורשת, יש סיכון של התמוטטות וקריסה נפשית. במקרה של בלשצר ניתן לומר שהוא הגיע לטיפול מאוחר מדי. גם בפוליטיקה יש לדעתי ״רגע אחרון״ שאחריו הכאה על חטא והבנה לא יעזרו עוד כי לא ניתן כבר לתקן.
המשוררת האמריקאית הילדה דוליטל נכנסה לאנליזה אצל פרויד ב1933, בין השאר כדי להרפא ממחסום כתיבה ממושך בעקבות האובדנים שחוותה במהלך מלחמת העולם הראשונה. בספרה ״הכתובת על הקיר״ דוליטל תארה את האנליזה שלה אצל פרויד שאותו היא מכנה שם בשם ״מיילדת הנשמה״. לא אוכל להכנס כאן לאנליזה המעניינת הזו שהשיבה לדוליטל את היכולת לכתוב שירה, אבל אני רוצה לסיים את ההרהור הקצר הזה על הסכנות – הממשיות והמדומיינות – שנלוות לפעולה האנליטית של פענוח ״כתובות קיר״ ו״יילוד הנשמה״ בנימה מעט יותר אופטימית, במכתב שפרויד שלח לדוליטל 3 שנים אחרי שסיימה את האנליזה שלה אצלו.
דוליטל שלחה לפרויד מערכת של פרות חרסינה שהדהדה את אחד החלומות המשמעותיים שחלמה במהלך האנליזה אצלו ופרויד ענה לה:
HD היקרה,
כל הפרות הלבנות הגיעו בשלום והן מקשטות את חדרי.
אם חשבתי שכבר נעשיתי אדיש לתשבחות ולתוכחות, הנה עוררה בי ההנאה שהסבה לי הקריאה במכתבך מחשבות שניות. אולי טעיתי ואני לא עד כדי קשוח? אבל במחשבה נוספת הגעתי למסקנה שלא טעיתי. כי לא תשבחות הרעפת עליי כי אם רגשות של חיבה, ואין לי מה להתבייש בקורת הרוח שהרגשתי.
החיים בגילי אינם קלים, אבל האביב יפה, וגם האהבה.
שלך בידידות,
פרויד