מאמרי דעה

השאלה כמה מציאות, או כמה אמת, מסוגלים בני אדם לסבול, היא לא רק שאלה מתחום בריאות הנפש. היא גם שאלה פוליטית. אין זה מקרה שבגרמניה, למשל, ניתן להעמיד לדין מכחישי שואה. מה משמעותו של חוק האוסר על הכחשתו של מאורע היסטורי מכונן, הנוכח עדיין בזיכרון הפעיל של אנשים רבים? הוא

מי שמכיר את ההיסטוריה של הפסיכותרפיה והפסיכיאטריה במדינות טוטליטריות אינו יכול שלא לחשוב כי העיסוק במצבו הנפשי של בני גנץ, והצגתו כ"מטופל", אינו רק נקודת שפל נוספת במסע ההסתה שמנהלת מפלגת השלטון נגד מתנגדיה, אלא סימפטום להתחזקות הזיקה שבין הימין הישראלי לבין תפישות אדם התנהגותיות, מהותניות וביולוגיסטיות.  מה פרויד היה

מאז ומעולם מנהיגים הציגו לראווה את הצד הפסיכופתי באישיותם וידעו כיצד להשתמש בחוסר מעצורים מוסרי, לא רק כדרך להפחיד יריבים פוליטיים אלא גם כ"שיקוי תאווה" שיפתה אותנו, האנשים הקטנים, להיפטר מייסורי המצפון המעיקים ולשים את מבטחנו ב"אדם עליון" — מנהיג המשוחרר מכבלי המוסר המקובלים. לא רק פוליטיקאים שיכורי כוח מתגאים

דומה שהפסיכיאטריה בימינו מפנה עין עיוורת להשפעות השליליות של תרופות נוגדות דיכאון על תפיסת האדם ותפיסת העולם של מטופליהם. בעשורים האחרונים הצליחה התעשייה הפרמקולוגית להשיג שליטה חסרת תקדים במרכזי ההוראה, המחקר והרגולציה שמעצבים את מדיניות הבריאות. ובכל זאת, להגיד שאינטרסים כלכליים מנחים את רישום היתר של תרופות נוגדות דיכאון זה

הנוכחות התקשורתית של הפסיכיאטר של המפורסמים נהפכה זה כבר למופע אימים של סמכותנות, בלבול רגשי, שטחיות וקיטש. משהו מטריד קורה במרפאה המשגשגת של דוקטור קליגרי הישראלי. גם אי־שמירה על חיסיון רפואי של מטופל יכולה לשמש נורת אזהרה למדרון החלקלק שבו נמצאת האתיקה הרפואית והפסיכותרפויטית בחברה מופקרת ההולכת ויוצאת מדעתה. למאמר

שנה לאחר שטען שהמופתי של ירושלים שתל את הרעיון להשמדת יהודי אירופה במוחו של היטלר, הסביר בנימין נתניהו שפינוי התנחלויות כמוהו כטיהור אתני של יהודים. המשותף לשתי האמירות הללו, כמו גם לרמיזה שלו שהביקורת עליו בעיתון ׳הארץ׳ קשורה לעבר הנאצי הרחוק של אחד מבעלי המניות שלו, הוא לא שהן ״חוטאות

התעקשותה של ״ישראל השפויה״ שאפשר לתקן את ליקויי הכלכלה, החברה והשחיתות השלטונית במדינה בלי להפסיק לשלוט במיליוני פלסטינים ובלי לקבוע גבולות קבע למדינת ישראל, היא שריסקה את הדמוקרטיה הישראלית. למחאה החברתית שהחלה בקיץ 2011 היו הישגים. אבל עד כה היא שימשה כליא ברק פוליטי ובלם זעזועים חברתי יותר מאשר גורם

כשנשאל קרל לואגר, ראש העיר של וינה בסוף המאה ה–19, כיצד מתיישבות עמדותיו האנטישמיות הקיצוניות עם העובדה שבין חבריו יש גם יהודים, ענה: "אני מחליט מיהו יהודי". את הזכות לקבוע מיהו יהודי מדינת ישראל נטלה לידיה כבר מזמן. עכשיו מבקשת ישראל הלאומנית גם להכתיב להיסטוריה את הגדרתה הסוליפסיסטית למיהו אנטישמי.

השיח הסיינטיסטי של תקופתנו, המבקש לעשות רדוקציה של האדם לסך כל ההתנהגויות הניתנות למדידה אמפירית, מקפל בתוכו תפישת אדם דטרמיניסטית ומהותנית, שהקרב על תקפותו של זיכרון מודחק, הצף ועולה במהלך טיפול, הוא רק חלק קטן ממנה. לקריאת המאמר המלא>> קישור למאמר באתר הארץ

הגיעה העת להפסיק לתמוך במחיצה הדמיונית שהישראלים הקימו לעצמם בתוך הראש בין התרבות העברית הליברלית והפרוגרסיבית לבין הציוויליזציה הציונית הבריונית והקלריקלית. ושוב אין מנוס אלא להביט אחורה בזעם אל העבר הגרמני כל כך של ההווה הישראלי, לנסות ללמוד ממנו מדוע המאבק על ערכי המדע והתרבות בשם המצוינות והאובייקטיוויות אינו מקדם