מאמרים

דומה שהפסיכיאטריה בימינו מפנה עין עיוורת להשפעות השליליות של תרופות נוגדות דיכאון על תפיסת האדם ותפיסת העולם של מטופליהם. בעשורים האחרונים הצליחה התעשייה הפרמקולוגית להשיג שליטה חסרת תקדים במרכזי ההוראה, המחקר והרגולציה שמעצבים את מדיניות הבריאות. ובכל זאת, להגיד שאינטרסים כלכליים מנחים את רישום היתר של תרופות נוגדות דיכאון זה

הנוכחות התקשורתית של הפסיכיאטר של המפורסמים נהפכה זה כבר למופע אימים של סמכותנות, בלבול רגשי, שטחיות וקיטש. משהו מטריד קורה במרפאה המשגשגת של דוקטור קליגרי הישראלי. גם אי־שמירה על חיסיון רפואי של מטופל יכולה לשמש נורת אזהרה למדרון החלקלק שבו נמצאת האתיקה הרפואית והפסיכותרפויטית בחברה מופקרת ההולכת ויוצאת מדעתה. למאמר

הבמאי איתן גרין הוא אמן הסימפטום הקצר של הקולנוע הישראלי. לדמויות הראשיות בסרטיו יש לא רק אישיות מורכבת, נפש מסוכסכת או משאלות לב בלתי ממומשות, אלא בפשטות: לא־מודע. הסימפטום כשלעצמו לא באמת מזכה את הדמות בידע מיוחד על עצמה ועל העולם, אבל יש לו, לסימפטום הנפשי־גופני, בסרטי גרין השפעה שחורגת

התפעלות מהולה בצער. זה מה שהרגשתי כשתירגמתי את "למה מלחמה?" התפעלות מהתכתבות עיונית רצינית שהיא רדיקלית ולא אידיאולוגית, תמימה ולא מיתממת. התכתבות שמבטאת חיפוש אחר האמת בנוסח "הגאונים של פעם", כזה הנעשה שלא על מנת להיפטר מהכאב שכרוך באי־ידיעה ובלי להעמיד פנים שיש לנו מה שאין לנו. פרויד לא יצא

תהליך הקריאה והתרגום של פרויד הוא פסיכואנליטי במובן זה שהוא משחזר ומחיה את השאיפה הפרדוקסאלית לייצג ולתקשר באמצעות מילים מילון משמעויות שמטבעו הוא פרטי, לא מילולי...

שנה לאחר שטען שהמופתי של ירושלים שתל את הרעיון להשמדת יהודי אירופה במוחו של היטלר, הסביר בנימין נתניהו שפינוי התנחלויות כמוהו כטיהור אתני של יהודים. המשותף לשתי האמירות הללו, כמו גם לרמיזה שלו שהביקורת עליו בעיתון ׳הארץ׳ קשורה לעבר הנאצי הרחוק של אחד מבעלי המניות שלו, הוא לא שהן ״חוטאות

התעקשותה של ״ישראל השפויה״ שאפשר לתקן את ליקויי הכלכלה, החברה והשחיתות השלטונית במדינה בלי להפסיק לשלוט במיליוני פלסטינים ובלי לקבוע גבולות קבע למדינת ישראל, היא שריסקה את הדמוקרטיה הישראלית. למחאה החברתית שהחלה בקיץ 2011 היו הישגים. אבל עד כה היא שימשה כליא ברק פוליטי ובלם זעזועים חברתי יותר מאשר גורם

מאמר שהתפרסם ב 2016 בקובץ המאמרים לכבוד דן דינר בהוצאת מכון דובנוב להיסטוריה ולתרבות יהודית בלייפציג.   לקריאת המאמר בגרמנית>>

קישור למאמר שהתפרסם בצ׳כית>>